<h1>רבינו יהונתן מלוניל על שבועות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שבועות שתים שהן ארבע, כלומר שתים הן מדאוריתא, דכתיב נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב דהינו להבא, כגון שאמר שבועה שלא אוכל היום וישכח ויאכל, להיטיב שאמר שבועה שאוכל היום ושכח ולא אכל דהינו להבא, וכתיב בסוף הפרשה והיה כי יחטא ואשם לאחת מאלה והביא את חטאתו וגו'. ושתים מדרבנן כגון שנשבע על הרעה והטבה לשעבר שהם דומיא דשתים מדאוריתא, כגון שנשבע ואמר אכלתי דהינו הטבה ולא אכל כלל, או שנשבע שלא אכלתי דהינו הרעה ואכל, ודרשי רבנן דחייב קרבן כשעבר על שגגתו. ובגמ' מוכח מריבויא דקראי דהוא הדין לכל דבר שהוא הן ולא להבא דומיא דלהרע או להיטיב שהוא להבא, אע"ג דאין בהם הרעה והטבה כגון אזרוק צרור לים או שלא אזרוק מחייב קרבן עולה ויורד.
ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע, שתים מדאוריתא כדכתיב או נפש כי תגע בכל דבר טמא או בנבלת בהמה וגו' ונעלם ממנו והוא טמא ואשם, כלומר ונעלם ממנו שהוא טמא ובאותה העלמה אשם, כיצד יאשם כגון שיכנס למקדש כשהוא טמא, או שיאכל בשר קדש כשהוא טמא, אבל זכור הוא שזה הוא מקום מקדש, או שהוא בשר קדש, והינו העלם טומאה דזכור לקדש או להיעלם קדש וזכור לטומאה כתיב והיה כי יחטא ואשם והביא את חטאתו. ושתים מדרבנן דהינו העלם קדש וזכור לטומאה, כגון שלא היה יודע שזה הבשר הוא בשר קדש אבל זכור לטומאה, כלומר שהוא טמא או שנתעלם לו מקום המקדש שסבור הוה דבית אחר הוא, וזכור הוא שגופו טמא וכשנודע לו בסוף שחטא מחייב קרבן עולה ויורד.
יציאות שבת שתים שהן ארבע, שתים מדאוריתא הוצאה דעני שהוא עומד בחוץ והוא עוקר חפץ מרשות היחיד והוציאו לרשות הרבים [גליון. והוצאה דבעל הבית מרשות היחיד לרשות הרבים] כלומר שהוא עוקר מרשות היחיד ומוציאו לרשות הרבים, כדכתיב ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלה העם מהביא, ומשה היכא הוה יתיב במחנה לויה, ומחנה לויה רשות הרבים הוא ששם מתקבצים ששים ריבוא מישראל, ושאר מחנות כרשות היחיד, וקאמר להו לא תפיקו מרשותייכו דהיינו ברשות היחיד להכא שהוא רשות הרבים, וקא קרי לה מלאכה דכתיב אל יעשו עוד מלאכה, הילכך בשבת דכתיב לא תעשה בו מלאכה מיתסרא בה הוצאה, ולא מיבעיא הוצאה דבעל הבית שהוא עוקר עצמו מרשות היחיד עם החפץ ומוציאו לחוץ דמיחייב, דהיינו דומיא כמחנה ישראל שהוא רשות היחיד למחנה לויה שהוא רשות הרבים, אפילו הוצאה דעני שאין עוקר בפנים אלא החפץ לחודיה ולא עצמו, אפילו הכי מקריא מלאכה גמורה. שהן ארבע, שתים מדרבנן דהינו הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד דעני והכנסה דבעל הבית, וקמ"ל לא מיבעיא הכנסה דעני שיכניס עצמו עם החפץ מרשות הרבים לרשות היחיד וזו היא הכנסה גמורה, אלא אפילו בעל הבית שהוא עומד בפנים כי מושיט ידו לחוץ ומכניס שאין דרך הכנסה בכך הכנסה היא נמי ומיחייב.
מראות נגעים שנים שהן ארבעה, ולא גרסינן שהן ארבע דמראה לשון זכר הוא דכתיב המראה הגדול הזה. שנים מן התורה, כלומר בשני מראות נגעים הוא טמא מדאוריתא, וכשיתרפא חייב להביא קרבן, ואלו הן שאת ובהרת עזה כשלג ושאת כצמר לבן שהן ארבעה עם תולדותיהן מדרבנן שתולדת בהרת דסיד ההיכל אע"פ שאינה לבנה כשלג אמור רבנן דטמא וכשיתרפא יביא קרבן, ותולדת השאת מדרבנן הוא קרום ביצה אע"פ שאינה לבנה כצמר לבן אמור רבנן דטמא מריבויי דקראי דכתיב לשאת ולספחת ולבהרת, כלומר ספחת היא לשון טפלה כדכתיב ספחני נא אל אחת הכהונות לאכול פת לחם והטילה הכתוב בין שאת לבהרת לומר לך תן ספחת לזו וספחת לזו וכשיתרפא יביא קרבן.
כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף קרבן עולה ויורד מכפר וכו', (ובאי) [ובבי] ידיעות הטומאה קאי לפרושיה, ומפרש בגמ' דלהכי מפרש מלתייהו דידיעות הטומאה תחלה משום דאיידי דזוטרן מלייהו פסיק ושרי להו והדר תני שבועות שדיניהם ארוכים. ודיני ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע אינן מפורשות בשום מקום אלא כאן, הילכך הוצרך לפרשן, אבל בבי יציאות השבת אי נמי מראות נגעים כל חדא וחדא מיפרשא במסכתא דידיה דהכי לא פרשינהו בהאי מסכתא, והא דתננהו הכא משום להדרי בשתים שהן ארבע ידיעה בתחלה, כלומר שידע כשנטמא במת או בקבר, וידיעה בסוף שאכל את הקדש בהעלמה, אי נמי שנכנס למקדש וכשיצא נודע לו שבטומאה אכל או בטומאה נכנס, והעלם בנתים כשאכל את הקדש נעלמה ממנו טומאה או קדש, וכן הנכנס למקדש נעלמה ממנו טומאה או מקדש הרי זה בקרבן עולה ויורד המפורשת באותה פרשה, חטאת בהמה לעשיר, ולעני חטאת העוף ובדל שבדלים עשירית האיפה, והיא מנחת חוטא האמורה בכל מקום וזהו לשון עולה ויורד לעשיר עולה ויורד [לעני]. ומפרש בגמרא דהאי דבעינן ידיעה בתחלה לטומאת מקדש וקדשיו מה שאין בחטאת חלב ודם ושאר כריתות שבתורה, לפי דכתיב בהו ונעלם ממנו והוא טמא, מכלל שידעו בתחלה בשעה שנטמא.
יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף וכו', שעיר הנעשה בפנים מכפר, לפי שג' שעירים נעשו לציבור ביום הכפורים, אחד מהם דמו לפנים והוא שעיר שהוא לשם, והשני חברו משתלח לעזאזל כמו שכתוב באחרי מות, ואחד קרב במזבח החיצון במוספין והוא כתיב בפרשת פנחס עם שאר כל מוספי המועדות, ואותו שעיר שהוא לשם תולה להגין עליו מן הייסורין, שאע"פ שאינו נודע שחטא יש לדאוג מן הייסורין, שהרי כל השוגגין צריכין לכשידעו [להביא כפרה גמורה] אלמא קודם ידיעה ענושים הם (הם) עד שיודע לו שאכל קדש בטומאה דהדר הויה ליה ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתיים, והרי הוא בעולה ויורד.
את שאין בה ידיעה בתחלה, כגון שעבר על קבר אחד ברשות הרבים שלא נודע לו עד שאכל את הקדש או שנכנס למקדש, וזה לא יבא בכלל קרבן עוד לעולם, שהרי אין קרבן בא על שיש בה ידיעה בתחלה, וזה שעיר הנעשה בחוץ והוא מוסף (ו)יום הכפורים מכפר. ויום הכפורים עצמו מועיל עם הקרבנות שנ' כי יום כפורים הוא לכפר עליכם וגו', ומה שנ' מלבד איל הכפורים כלו' שנ' בשעיר הנעשה בחוץ ושעיר חטאת אחד מלבד איל הכפורים, והוא שעיר הנעשה בפנים, הקישן הכתוב ללמדך שעל מה שזה מכפר זה מכפר, מה הפנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה ומאי ניהי ידיעה בתחלה דהכי ילפינן בהדיא בגמ' דאינו תולה דכתיב לכל פשעיהם ולכל חטאתם, מה פשעים שיש בה ידיעה דכל פשע מזיד הוא, אף חטאים שיש בה ידיעה, אף חיצון אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה ומאי ניהו ידיעה בסוף ולא בתחלה ולא אתיא לכלל קרבן עולה ויורד, הילכך מכפר זה כפרה גמורה בלא תלייה. וא"ת כיון שהוקשו יכפרו שניהם על שיש בה ידיעה בתחלה, ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה, הא בגמרא מפרש לה ומשני הא כתיב וכפר על קרנותיו אחת בשנה, כלומר כפרה זו לא תהא אלא פעם אחת בשנה.
וכל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין וכו', שעירי הרגלים דכתיב בכל הרגלים שעירי חטאות, ושעירי ראשי חדשים בשעירי ראשי חדשים כתיב ושעיר עזים אחד לחטאת לי"י, חטא שאין מכיר בו אלא י"י שעיר זה יהיה מכפר, וילפינן שעירי הרגלים משעיר דראש חדש מדכתיב ושעיר אחד וא"ו מוסיף על ענין ראשון לומר על מה שזה מכפר זה מכפר, ור' שמעון מודה דשעירי רגלים מכפרין על זה דילפינן שעירי רגלים משעירי דראשי חדשים מתוספת וא"ו של ושעיר, דכי היכי דשעירי ראשי חדשים מכפרין על חטא שבמקדש כגון טהור שאכל את הטמא, אף שעירי רגלים נמי מכפרין על עון שבקדש, ולא משכחת למימר אלא האי שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, דאי על שיש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, דאין קרבן עולה ויורד, ואי על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר, ואי על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר, ואי על טהור שאכל את הטמא שעיר של ראש חדש מכפר אלא על כרחך אינו מכפר אלא שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף.
<h2>דף ב:</h2>
טהור שאכל את הטמא, כלומר אדם טהור שאכל קדש טמא, ואע"פ שאין בו חיוב כרת דלאו דטומאת בשר לאו גרידא הוא ואפילו הכי נתנה לכפרה דכתיב ואותה נתן להם לשאת את עון העדה, וכן מצינו גבי שעיר ראש חדש של ניסן במילואים דכתיב ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף, וכעס משה ואמר מדוע לא אכלתם אותה במקום קדוש, אע"פ שאתם אוננים על נדב ואביהוא היה לכם לאכלה שהרי נתתי לכם לכפרה על עון העדה, דהינו טהור שאכל את הטמא ולא היה אנינות פוסלת בו כאשר צויתי בפרשה של מלואים, והשיב אהרן ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום, שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה אבל בקדשי דורות מי שמעת, כלומר דמפרשה של מלואים לא תמצא כמותה בתורה, אבל שעיר של ראש חדש הוא קרבן קבוע לדורות, הילכך היה לך להחמיר בו, וישמע משה ויטב בעיניו הודה ולא בוש.
ר' מאיר אומר כל השעירין כפרתן שוה, כלומר כל שעירי המוספין בין הנעשה בחוץ ביום הכפורים בין של רגלים בין של ראשי חדשים כפרתן שוה, שכולן מכפרין בין על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, בין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, בין על טהור שאכל את הטמא, ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה דאתי אחרון וקא מכפר, אבל שעיר הנעשה בפנים לא נחלקו עליו שאינו מכפר עם אלו ולא תולה תלייתם בשיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, דהא כתיב אחת, כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, והן נמי אין מכפרין כפרתו דכתיב אחת בשנה, כלומר כפרה זו לא תהא אלא פעם אחת בשנה.
היה ר' שמעון אומר וכו', הא דהדר נקיט לה, משום דבעי למימר אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה, כלומר אם אבד שעיר שהופרש ליום הכפורים ונתכפרו באחר ונמצא זה ברגל או בראש חדש, אי נמי שהומם או שחלה ולא רצה להקריבו משום דכתיב הקריבהו נא לפחתך מהו שיקריבו לשם שעירי יום הכפורים, היאך קרבין, והלא כשהופרש לא לכפר על כפרה זו הופרש, ור' מאיר הוא דקאמר ליה להאי אי אמרינן בשלמא כולן כפרתן שוה יקרב שהרי כולן כפרה מכפרין אלא לדידך זה הופרש על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף היאך יקריב לכפר ברגל על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ואם בראש חדש לכפר על טהור שאכל את הטמא היאך יקרב, ומשיב כי כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, כלומר כפרתן שוה בכך שאין מכפרין על שאר עבירות, וכיון דבכך שוין אע"פ שכפרתיהם חלוקות יכול הוא ליקרב דהא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו הופרש, ועל טומאת מקדש וקדשיו הוא קרב.
ר' שמעון בן יהודה אומר משמו של ר' שמעון, וסתם ר' שמעון [הוא ר"ש] בן יוחאי. אמרו לו א"כ יהו של יום הכפורים מכפרין בראשי חדשים שהרי כל מה שמתכפר בראשי חדשים מתכפר בשעיר של יום הכפורים יותר ויותר כלומר דומה למעלין בקדש אבל היאך של ראשי חדשים קריבין ביום הכפורים דהא מורידין אותו מקדושתו שמביא קרבן בו ביום שאינו מכפר במה שהוא ראוי באותו יום, ומשיב אין אנו חוששין גם בזה כיון דשוין במקצת.
ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו, כלומר מי שבמזיד נכנס למקדש טמא לאו בר כפרה הוא כלל, שעיר הנעשה בפנים מכפר שנאמר וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם וגו', ופשעים אלו המרדים, כלומר שמכירין וכופרין כדכתיב אז תפשע לבנה, ורצה הב"ה לזכות את ישראל שיכפר עליהם שעיר הנעשה בפנים, אע"פ שהזידו כיון שהן מתחרטין ומתודין חטאתם ביום הזה.
ועל שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות וכו', מקשי בגמ' זדונות הינו הודע שגגות הינו לא הודע, ומשני תני הכי ועל שאר עבירות הקלות והחמורות בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד, ואותן שעשאן בשוגג כיון שנודע לו על ספיקן בין שאין נודע לו על ספיקן, ואלו הן הקלות עשה ולא תעשה, ואלו הן החמורות כריתות ומיתות ב"ד, בין שעשאן בשוגג, האי שוגג דהכא דקאמר שאם נודע לו על ספיקו קודם יום הכפורים, יום הכפורים מכפר, ליכא לפרושי בחטאת ודאי ובאשם ודאי, דהא תנן חייבי חטאות ואשמות ודאין חייבין להביא אחר יום הכפורים, אלא בחייבי אשמות תלויין מיירי, כגון שאכל אחת משני חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע איזה מהן אכל, בין שנודע לו ספיקו, כלומר שנודע לו שבא לידו ספק חלב ולא נודע לו (שאפילו) [שאכלו] בודאי עד שעבר יום הכפורים אע"פ שנתחייב באשם תלוי קודם יום הכפורים, כיון שעבר יום הכפורים פטור מכלום, דהא תנן במסכת כריתות חייבי אשמות תלויין שעבר עליהן יום הכפורים פטורין, וכ"ש אם לא נודע לו ספיקו כלל, כלומר שלא הרגיש בספק חלב עד שעבר יום הכפורים, דשעיר המשתלח מכפר אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משיח, כלומר מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות, ואין חלוקה ביניהם בטומאת מקדש וקדשיו, שהרי דם הפר מכפר על הכהנים על מה ששעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל דהינו תליית ייסורין בדבר שיש בו ידיעה בתחלה והעלמה בנתים ובסוף עד שעבר יום הכפורים, וי"מ על זדון מקדש וקדשיו נמי, וכן על מה ששעיר הראשון מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו הוי מכפר הפר על הכהנים הוא פרו של כהן גדול שמקריב ביום הכפורים כדכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר וגו', ואע"פ שהוא של אהרן ואינו נקנה מממון שאר הכהנים, אפילו הכי (כי) כל השבט מתכפר בו דכולן קרויין ביתו כדכתיב בית אהרן ברכו את י"י, וכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו וכולן קרויין ביתו.
ר"ש אומר וכו', בא לחלוק ר' שמעון על מה שאמ' למעלה אחד ישראל ואחד כהנים שוין בכפרת שאר עבירות בשעיר המשתלח, ואין חלוקה בכפרתן ולא בטומאת מקדש וקדשיו, וקאמר ר' שמעון כשם שאתה מודה שדם השעיר מכפר על ישראל בלא שום וידוי אלא בכפרת הזיית דם, שהרי אין וידוי כלל בשעיר הנעשה בפנים ולא בשעיר החיצון אלא בשעיר המשתלח, כך דם הפר בלא שום וידוי מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו, ואייתר ליה שני וידויו של פר אחד במקום שעיר הנעשה בחוץ, והוידוי השני במקום שעיר המשתלח לכפר על הכהנים בשאר עבירות ואינן צריכין לכפרת שעיר המשתלח.
<h2>דף ט.</h2>
גמרא אמר רב יהודה אמר רב (ה)[מ]אי טעמיה דרבי יהודה וכו' חטא שאין מכיר בו אלא י"י, הינו שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, שעיר זה של ראש חדש יהא מכפר ושעירי רגלים ילפינן משעיר של ראש חדש מריבוי ו"ו ושעיר חטאת ו"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד מן העליון.
הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח, מפורש בהלכות הרב אלפאסי ז"ל היטב. אין צריך להזכיר של ראש חדש, כלומר זכרון אחריו עולה אחד לכאן ולכאן, אע"פ שכתוב בו מוסף של ראש חדש בפי' דכתיב ביה מלבד עולת החדש, כך היא מדת הדין נותנת וכו', הילכך כשמתודה הכהן הגדול על הפר ב' וידויין ברישא מתודה על עצמו ולבסוף מתודה על שאר הכהנים.
<h2>דף יד.</h2>
ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע, כדמפרש בפ"ק, והשתא מפרש להו ואזיל כיצד, נטמא וידע שנטמא ואחר כך נעלמה ממנו הטומאה, אבל היה נזכר לעולם שזה הבשר היה קדש ואכל הבשר קדש משום העלם טומאה שהיתה בידו ואחר כך נודע לו שטמא היה בשעת אכילתו קדש הרי זה חייב קרבן עולה ויורד מדאוריתא.
נעלם ממנו קדש וזכור לטומאה, כלומר השתא מפרש אותה שכנגדה שהיא מדרבנן, כיצד נעלם ממנו בשר קדש, כלומר שבתחלה ידע שזה הבשר היה קדש ואחר כך נעלם ממנו בשר הקדש וכסבור דבשר חולין הוא ואכל הבשר בהעלם קדש, אבל זכור הוא לטומאה לעולם ואחר כך נודע לו שאותו בשר שאכל היה קדש ואכלו בטומאה הרי זה בעולה ויורד מדרבנן.
או שנעלמו ממנו זה וזה, כלומר בתחלה ידע שזה הבשר קדש היה וידע שהיה טמא ואחר כך נעלמו ממנו שתיהן, ומשום אותן העלמות אכל בשר הקדש בטומאה, ואחר שאכל ידע שטמא היה וקדש היה מתחייב קרבן. והאי מימרא דנעלמו ממנו זה וזה לא חשבינן ליה מימרא באפיה נפשיה, שהרי היא השתים שאמרנו דמה לי אם נעלמו ממנו דבר אחד ומה לי אם נעלמו ממנו שתיהן, ועכשיו פירשנו בקדש מדאוריתא ומדרבנן.
נטמא וידע ונעלמה ממנו וכו', השתא מפרש מילי דמקדש, כיצד נטמא וכו', ואזיל באותו ענין שפירש בקדש מדהעלם טומאה וזכור למקדש מדאורייתא חייב קרבן עולה ויורד בהעלם מקדש וזכור לטומאה הוי מדרבנן, או שנעלמו ממנו זה וזה כמו שפירשנו למעלה דבשעת הכנסה למקדש נעלמו ממנו שתיהן הטומאה והמקדש, אבל היה בשתיהן ידיעה תחלה וסוף.
אחד הנכנס לעזרה הראשונה ואחד הנכנס לתוספת העזרה שהוסיפו עליה אחר כן חייב קרבן, לפי שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך וכו', כמו שעשה משה רבנו דכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית וכו' וכן תעשו, וכן תעשו לדורות. ובשתי תודות, בגמרא מפרש בלחמן שהן ארבעים חלות, ולא בבשרן, וילפינן מפסוק של עזרא, ויש לומר דאותן שתי תודות שקדש עזרא את חומת ירושלים למד ממשה רבנו שקדש את המשכן במנחה של מילואים, כדאמרינן ואע"ג דלקדוש חומת העיר מקדשין בתודות, אבל עזרה אינה מתקדשת אלא בשירי מנחה, דומיא דתודה דירושלם, מה ירושלם דבר הנאכל בה ויצא ממנה נפסל, אף עזרה דבר הנאכל בה ויצא ממנה נפסל, דהיינו שיירי מנחה דכתיב והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו.
ובשיר, בבריתא תני, ת"ר שיר של תודה בכנורות ובנבלים ובצלצלים על כל פנה ופנה ועל כל אבן גדולה שבירושלם, ואומר' מזמור לתודה ארוממך יי' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי, והוא מזמור שיר חנוכת הבית לכך אומ' אותו שיר, ושיר של פגעים הוא המזמור יושב בסתר לפי שאמרו משה בהקמת המשכן דכתיב ויברך אותם משה, ומה ברכה ברכן אמר יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם יי' אלהינו עלינו דהכי איתה בתורת כהנים, והוא מי"א מזמורים שאמר משה בספר תלים מתפלה למשה עד סוף מזמור לתודה, ואלו מזמורים מגינין את האדם מן המזיקין, ואומר' יי' מה רבו צרי לפי שנאמר בו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה אמרו עזרא, לפי שהיו שרי יהודה ובנימן אורבים להם ואומרים להם היהודים האמללים עושים היחיו את האבנים מערימות העפר והמה שרופות, ואומרים אם יעלה שועל ופרץ את חומת האבנים.
וב"ד מהלכין ושתי תודות אחריהן, שהיו האנשים הנושאים לחמי תודה הולכין אחרי ב"ד, ומאלו שתי תודות הפנימית נאכלת וחיצונה נשרפת, ומפרש בגמרא דגזרת הכתוב הוא, דעל פי הנביא אכלו האחת ושרפו השנית, ואין טעם לדבר, דלא מצינן למימר הפנימית נאכלת משום דקדמה לה חיצונה ולא מיקריא יוצאות חוץ ממחיצתה, אבל חיצונה נשרפת משום דיצאה חוץ ממחיצתה, דא"כ אפילו פנימית היה לה לשרוף דהא חדא תודה לא מציא לקדושי מקום בקרקע אלא א"כ היו שתיהן בבת אחת, לפי ששתיהן מצוה אחת, ותנן כל שלא נעשית בכל אלו הנכנס שם אין חייבין עליה, לפי שלא נתקדש המקום, אלא דהאי גזירת מלך היתה.
<h2>דף יד:</h2>
נטמא בעזרה וכו', כלומר נטמא אדם בעזרה עצמה וידע שנטמא, או שנעלם ממנו מקדש וזכור לטומאה, או נעלמו מקדש וטומאה ממנו ועל כן שהה שם ואחר כך נזכר לו הכל והשתחוה שם במקדש בעוד שהיה העלם הטומאה ממנו, או ששהה שם כשיעור השתחויה חייב, דהוה ליה כמי שנכנס שם בטומאה ונפקא לן מפסוק וישלחו מן המחנה, וזהו עשה שבמקדש. אבל אם לא השתחוה ונפק לאלתר פטור, דמאי הוה ליה למעבד דאנוס הוא, או שיצא מן המקדש בדרך ארוכה חייב אפילו יצא לו במרוצה, אבל אם יצא דרך קצרה פטור אפילו ילך עקב בצד גודל ומאי הוה ליה למעבד הלא אנוס הוא, ושיעור השתחויה מפורשת בגמרא. וכל אותן שיעורין הלכה למשה מסיני הם, והשעור הקצר כשיעור מה (שיפסיק) [שיספיק] לומר זה הפסוק כולו, דכתיב וכל [בני] ישראל רואים ברדת האש וכבוד יי' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות ליי' כי טוב כי לעולם חסדו, והקצר שבדברי המחמיר מויכרעו אפים עד סופו. ודוקא למי שנטמא בעזרה עצמה הוא דבעינן שהייה ובלא שהייה מיפטר, אבל למי שנטמא בחוץ ונכנס שם אפילו לא שהה שם כלל מיחייב, וזו היא מצות עשה שבמקדש שאם הורו עליה והתירו אותה להתעכב בעזרה כיון שנטמא בעזרה מבחוץ אין מביאין פר בהוראה, אע"ג דאיכא כרת למי ששוהא שם כדאמרינן טעמא במסכת הוריות לפי שאין ב"ד מביאין פר בהוראה וכן כהן משיח, אלא (כי אע"פ) [על העלם] דבר שהוא קרבן קבוע ולא על דבר שהוא קרבן עולה ויורד כקרבן טמא שבא למקדש.
ואיזהו מצות עשה שבנדה, איידי דתנן בהוריות אין חייבין על עשה שבמקדש אבל חייבין על עשה שבנדה קתני הכא איזו היא עשה שבמקדש ואיזו היא מצות עשה שבנדה. היה משמש עם הטהורה, היינו דומיא דעשה שבמקדש דאירעה לו הטומאה משבא(ה) (ל)[ב]היתר' לידי כניסה. ואמרה לו נטמאתי, עכשיו. ופי' מיד, כלומר בקושי האבר חייב, אלא יעמד עד שימות האבר ויפרוש בלא קושי, וזהו העשה שאומרים לו עמוד במקומך ולא תזוז אילך ואילך, דמוטב שיצא משם בדרך ארוכה משיצא בדרך קצרה, לפי שיהיה נהנה ביציאתו משם באבר חי, אבל משיצא באבר מת פטור, אע"ג דסבירא לן דמי שמתחיל לשמש באבר מת בנדה חייב, אבל הכא פטור דאנוס הוא, שהרי שלא בשעת וסתה אירע לה טומאת דם זו ומאי הוה ליה למעבד, זה עשה שבנדה ומוכחינן מקרא ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא טומאתה עליו לטמאו... ולא שיפרוש מטומאתה כדי שלא יהנה מעבירה אלא מועט שבמועט שיוכל להשתדל שלא יהנה, ואם ב"ד יורו על עשה שאמרה תורה פרוש מן הנדה בדרך ארוכה ולא בדרך קצרה והם יורו שיפרוש בדרך קצרה, מביאין פר בהוראה דהוי זדונו כרת ושגגתו קרבן קבוע, ולהכי נקט יותר עשה שבנדה משאר מצות עשה שבתורה שהן בכרת כגון מילה ופסח, לפי שהם חלוקים זה מזה בשני דרכים אלו שבמקדש נאסר דרך ארוכה והותר דרך קצרה.
ר' אליעזר אומר השרץ ונעלם ממנו וכו', דכתיב בפרשת ויקרא נפש כי תגע בכל דבר טמא בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו וגו', ומדסמיך ונעלם לשרץ משמע דבעינן ההודעה בהתחלה בשרץ והעלמה בנתים והודעה בסוף נפקא לן מוהוא ידע ואשם, אבל אם לא היה לו ידיעה בשרץ מתחלה אלא במקדש ויהיה לו העלמה בין קדש ומקדש בנתים אינו חייב קרבן מן התורה, ואלו הן שתים מן התורה דקאמרינן בריש פרקין. ור' עקיבא אומר ונעלם ממנו והוא טמא וכו' ובגמרא מקשי מאי ביניהו בין ר' אליעזר לר' עקיבא, ומתרץ דמשמעות דורשין איכא ביניהו, ואליבא דידהו דסבירא להו דפטור על העלם מקדש צריך למימר דבעינן ידיעה מתחלה שנטמא, שאם לא ידע כלל פטור מקרבן דמייתי להו חד ונעלם לידיעה מתחלה כיון שאינו צריך להעלמה דהא תרתי ונעלם כתיבי, אבל אליבא דר' שמעון דמוקים ליה לריבוי העלם מקדש דחייב לא צריך למימר דבעינן ידיעה בתחלה וכו' והכי אמרינן בגמרא.
<h2>דף יט:</h2>
שבועות שתים וכו', שאוכל ושלא אוכל, הם שתים המפורשות דכתיב להרע ולהיטיב דמשמע להבא לא אוכל להרע אוכל להיטיב. שאכלתי ושלא אכלתי, הם שתים הנוספות ממדרש חכמים מדבר הכתוב שנדרש בכלל ופרט.
שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא, כלומר אע"פ שלא אכל כזית חייב, היכן מצינו באוכל שום איסורא כגון חלב או דם שיהא חייב באוכל כל שהוא, אלא ודאי אינו חייב עד שיאכל כזית דסתם אכילה אינה אלא בכזית, והכא נמי בשבועה שהזכיר בה אכילה נימא נמי דלא מיחייב אלא כזית, היכן מצינו במדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן בשביל דבורו, אלמא משום דמבטל דבורו מ"ה מביא קרבן, וכשאוכל כל שהוא מבטל נמי דבורו, אלמא הוא דסבר אדם אוסר עצמו בכל שהוא, אי נמי הואיל ואיכא ביה חדוש דבשביל דבורו מביא קרבן עבדינן בה חידושא אחר שיהא חייב בכל שהוא.
<h2>דף כ.</h2>
ת"ר מבטא שבועה, כלומר שאם אמר מבטא שלא אוכל ככר זו אסור לאוכלו שהרי כבר נשבע עליה. איסר שבועה, אם אמר אסר שלא אוכל ככר זו אסור לאוכלו שהרי כבר נשבע עליה. איסור איסר אם אתה אומר איסור שבועה חייב אם אוכלו ואם לא פטור, ומתמה אם אתה אומר שבועה בתמיה מאי קאמר מתחלה הוא פשיטא ליה ועכשיו משמע דמספקא ליה, ומשני הכי קאמ' הבריתא מבטא שבועה כדפריש שבפירוש הזכיר שבועה על הככר, אבל איסר (לו) [לא] שבועה היא, שאם אמר איסר שלא אוכל ככר זו לא נאסר עליו, אלא מהו לשון איסר מתפיס בשבועה, כלומר שאם נשבע על ככר אחד שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו, ואמר על ככר אחר איסר בזו ובזו נאסר עליו משום מתפיס בשבועה איסור של איסר דאמרינן שהוא לשון התפסה. אם אתה אומר כן, כלומר אם אתה אומר מי שמתפיס ככר זו בככר אחר שנשבע עליה דיינינן ליה כאלו מוציא שבועה על ככר התפסה דמי ואם אכלה חייב קרבן עולה ויורד שהיה מחויב קרבן אם אכל ככר ראשון שנשבע עליה, אף זה האומר איסור ככר זה עלי חייב אם אכלו שהאיסר לשון התפסה שבועה הוא, ואם לאו שמתפיס בשבועה אין דינו כאילו נשבע עליו. ולענין קרבן ומלקות אף האיסר אין בו לא קרבן ולא מלקות. ויש מפרש איסר מתפיס בשבועה, פי' כגון שנשבע על דבר שלא יאכלנה ואחר כך התפיס בה ככר אחרת ואומר זו כזו אסור איסר, כלומר אם התפיס באותה ככר שנייה ככר שלישית ואמר גם זו כזו, אם אתה אומר מיתפיס בשבועה כמו ששבועה מפיו דמי נמצאת אותה ככר שנייה שהתפיס אותה בראשונה כאילו עליה עצמה היתה שבועתו, וכשמתפיס בה זו הככר השלישית הוה כמאן [דמתפיס] בשבועה עצמה.
רבא אמר הכי קאמר מבטא שבועה וכו', כלומר רבא סבר לעולם לא איסתפקא ליה לתנא למימר בהא (כי) [אם] אתה אומר דפשיט ליה דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דאמי, אלא הכי קאמר מבטא שבועה איסר נמי לשון שבועה הוא, איסר זו הטילו הכתוב וכו', הינו פי' דאיסר איסר והכי קאמר איסרו של איסר שאמרתי לך שהוא שבועה, לא כל הלשונות שוות בו, שהרי הטילו הכתוב בין נדר לשבועה, שאם אמרו בשבועה בלשון שבועה כגון איסר שלא אוכל זו בלשון הנשבעין שאומ' שלא אוכל אף האיסר שהוציא בלשון הזה שבועה היא וחייב קרבן, ואם לאו אלא שהוציאו בלשון נדר שאמר איסר ככר זו עלי שהוא לשון הנודרים, שאם אמר קונם זה עלי אף זה הלשון נדר, ופטר מקרבן.
וקימא לן כרבא, תמיה לרבני מלכותינו למה הוצרך הרב אלפאסי ז"ל [ל]פסוק כרבא, דהלכתא (למיהא) [למאי הא] (ד)לא אפליגו אביי ורבא אלא לענין קרבן אבל לענין מלקות דברי הכל לקי, ועוד קשיא דפסק הרב אלפאסי ז"ל דמיתפס בנדר נדר והביא הבריתא של איסור נדר האמור בתורה לראיה, ולפי הפירוש שמפרשין בו הרבנין דמשמע כל הרוצה דמתרץ לה רבא רוצה לתרץ דלאו בתפיסה מיירי אלא בעיקר נדר שמפרש בפירוש ומוציא בשפתיו הכל שאומ' הרי עליו שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין אלא שתלה אותו ביום אחר שהיה מושבע עליו או ובא וזהו הנדר שפתח בו הכתוב תחלה לאיסור שנאסר עליו בשני עניינין מחמת הנדר ומחמת המתפסו אע"פ דסבירא לן דלאו כמוציא מפיו שבועה דאמי, אבל איסורא מיהת, ונפקא לן מדכתיב כי ידור נדר לי"י ולא כתיב כי ידור לי"י לחודיה, והדר כתיב במקום אחר כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש להשמיענו שאע"פ שלא יתפיס בו באחר אלא שיאמר הרי עלי שלא אוכל היום קאי עליה בלא יחל, אבל לעולם סבירא ליה לרבא דמתפס בנדר לא נדר הוא, ובשבועה נמי מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דאמי, ומעיקרא דהוי מקשי בהלכה דמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה נמי שבועה הוא לאביי ניחא אלא לרבא קשיא, דהוה סבירא ליה לאותו מקשה שאין לחלוק בין מפרש שאומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ביום שמת בו אביו, בין האומר סתם הרי עלי שלא אוכל בשר זה ביום שמת בו אביו ולהכי מקשי ליה לרבא, ובא רבא ותרץ דלא דאמי סתם למפורש. ומשמע דלדעת הגאון הכי מתפרשא תירוצא דרבא, אמר לך רבא הכי קאמר איזהו נדר איסור נדר וכו', כלומר לא תימא איזהו אסר האמור בתורה וא"כ הוה לאקשויי מדמתפיס בנדר קרי ליה איסר ואיסור הכי נמי איסר דכתיב גבי שבועה דכתיב וכל שבועת איסר, מתפיס בשבועה ואיסור, אלא הכי קתני איזהו איסור נדר וכו' ולעולם יש חילוק בין מיתפיס בנדר למיתפיס בשבועה, דמתפיס בנדר איסר דגלי רחמנא ידור נדר שהנידר בדבר הנדור אסור, אבל מתפיס בשבועה פטור עד שידור בדבר הנדור, כלומר ולא בדבר האסור שאם אמר הרי עלי בשר זו כבשר חזיר ויום זה כיום הכפורים לא חיל נדר עליה, ויום שנהרג בו גדליה בן אחיקם לא חשבינן ליה נודר בדבר האסור, כיון דמדאוריתא לא מיתסר, ועוד דק"ו למפרע דאין שלום צום יהא אין שמד ואין שלום יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה.
<h2>דף כב:</h2>
שבועה שלא אוכל ואכל ושתה וכו', כלומר אע"ג דשתיה בכלל אכילה הוא כדאמרינן בגמרא, אינו חייב אלא אחד דהוה ליה כאוכל ואכל [שתי פעמים] בהעלם אחד. שלא אוכל ושלא אשתה חייב על כל אחד ואחד, דהוו להו שתי שבועות, אע"ג דקימא לן דשתיה בכלל אכילה, וכשנשבע על אכילה סתם חל נמי על השתייה וא"כ היכי חלה שבועה שנייה שאמר שבועה שלא אשתה על השתיה הלא כבר נאסרה מתחלתה ואין שבועה חלה על שבועה, קמ"ל דחלה, כיון דהדר משתבע אשתייה בפני עצמה גלי דעתיה שלא היה בכוונתו על השתיה כשנשבע על האכילה הילכך חיילה עליה שבועה, וכי אמרינן שתיה בכלל אכילה ה"מ היכא דלא גלי דעתיה בהדיא.
שבועה שלא אוכל ואכל פת חטים ושעורה וכו', כלומר ואכל מכל אחד ואחד כזית אפילו הכי אינו חייב אלא אחת, לפי שהוא כלל כל האי כולן בחדא שבועה. ואם אכל כזית בין שניהם או שלשתם וארבעתם מצטרף שכללם יחד בשבועה אחת. אבל אם נשבע שלא אוכל פת חטים, כלומר שהזכירם בפי' כולם [ובגמ' פרכינן עלה ודילמא] למיפטר ממינא אחרינא קא פריש להו, כלומר שלא רצה לאסור עצמו אלא בפת שעורים וחטים אבל לא בפת אורז ודוחן, שאם אמר שלא אוכל פת היה נאסר בכל פת שבעולם מאיזה מין שהיה ולעולם חדא שבועה, ומשני דבמסרב בו חברו שיאכל עמו אלו הארבעה מינין והוה ליה למימר שבועה שלא אוכל, מאי טעמא פריש להו אלא ודאי אדעתא דיחול שבועה על כל חדא וחדא באפי נפשיה. ובכל הני דמזכיר פת דוקא פת, אבל אם ירצה לכוס את החטים או לאכול את הקמח והסולת מותר. שבועה שלא אשתה וכו', מתפרשה משנה זו כמו שפרשנו משנה שלמעלה הימנה שהיא דומה לה בכל ענין.
שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין וכו', פטור שלא נתכוון לאסור עצמו אלא במידי דבר אכילה, ובבריתא תני אם נשבע שאוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין יצא ידי חובתו, ולא תימא באוכלין שנשתנו ונפסלו מלאכול [ל]אדם דכבר היו ראויין לאכילה הוא דנתכוון לפטור עצמו משבועתו, אלא אפילו בעפר דלא הוה מעולם בר אכילה אם אכלו מפטר משבועתו, משום דלכל מידי שיוציאנו מידי שבועתו שלא יעבור עליה נתכוון.
שבועה שלא אוכל ואכל נבלות שקצים ורמשים חייב, דאע"ג דאמרינן לעיל שאם אכל דברים שאינן ראויין לאכילה פטור, הני מילי כגון עפר או נבילה מוסרחת דלאו בני אכילה נינהו, [אבל הני ראויין הן לאכילה] ואריא הוא דרביע עליהו. ובגמרא מפרש פלוגתיהו דבפירוש הזכירם בשבועתו, ואם תאמר מושבע ועומד מהר סיני הוא היכי חל שבועה עליהו, ומשני שפירש בשבועתו אפילו חצי זית דלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, אפילו למאן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה, דכיון דלא הוה בר מלקות והשתא כשהוא [נשבע] עליה מתוסף עליה דין מלקות, הילכך דינא הוא דליחול עליה דין שבועה. ור' שמעון פוטר, דסבירא ליה דכל שהוא למכות ולא אמ' כזית אלא לענין קרבן בלבד. הילכך מחצי זית נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא.
אשתי נהנת לי אם אכלתי קונם, רוצה לומר קדש נם, כלומר אשתי לי כקדש שאסור ליהנות ממנו אם אכלתי היום, והוא שאכל נבלות שקצים ורמשים, כלומר וכבר אכל קודם נדרו שקצים ורמשים הוא שתאסר אשתו עליו, שהרי אכל אוכלין דבני אכילה נינהו, ואפילו לר' שמעון דפטר בקמיתא, דהתם דפטר לאו משום דלאו בני אכילה נינהו, אלא משום דלא מצי חייל איסורא אחרינא עילויה שהרי מושבע מהר סיני הוא, ואפילו הוי נבלות שקצים ורמשים מוסרחים דלאו בני אכילה נינהו אפילו הכי מתסרא אשתו עליו, דכיון שהוא נזכר שאכלם אחשובי אחשבינהו בלבו אע"ג דלאו בני אכילה הוו.
אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב, כלומר אע"פ שלא שמענו שהזכיר בשבועתו שתיה חייב, משום דשתייה בכלל אכילה היא, הן מדעת סברא, תוכל להכיר דדעת בני העולם כך, הילכך כשנשבע על דעת כוונת בני העולם נשבע, כדאמרינן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, תא ניטעום מידי, דבלשון ניטעום משמע אכילה לחודה, וכשהוא מסרב בחברו שיאכל עמו ואנו רואים פעמים שהם אוכלים או שותים ואזלי ואכלו ושתו כלומר פעמים אכלי ופעמים שתו ואינן אוכלין, קרא דכתיב בכסף מעשר בכל אשר וכו' ביין ובשכר, ויין דומיא דשכר כלומר דמשכר יין חד הוא כלומר שאינו מעורב במאכל כמנהג העולם בקצת המאכלים לתת בהם טעם ואמ' רחמנא ואכלת שאם היה מעורב במאכל לא היה משכר, ואמ' רחמנא דשתייה בכלל אכילה היא.
<h2>דף כג:</h2>
גמרא שבועה (שאכל אוכל) [שלא אוכל] ואכל נבלות שקצים ורמשים חייב, ומקשי אמאי חייב מושבע ועומד מהר סיני הוא, ואמאי חייב שאכל הנבלה הא לא נתכוון בשבועה על בשר נבלה, ואפילו תימא שאמר בפירוש שלא אוכל נבלות (ו)לא חילה שבועה עליה, ותרצינן בכולל דברים המותרים וכו', כלומר שנשבע שלא יאכל לא בשר שחוטה כשירה ולא בשר נבילה והוא לא אכל בשר כשירה (אבל) [אלא] בשר נבילה לחודיה, ומיגו דחיילא השבועה על הדברים המותרים חיילא נמי על דברים האסורים. ור' שמעון דפוטר לא סבירא ליה איסור כולל.
<h2>דף כה.</h2>
אחד דברים של עצמו, כגון שאוכל ושלא אוכל ושאישן ושלא אישן. ואחד דברים של אחרים כדמפרש ואזיל שאתן לפלוני ושלא אתן חלה בו שבועה, ואם עבר על השבועה חייב. אחד דברים שאין בהם ממש, כגון שנשבע על השינה שאין בה ממש, כגון אכל באכילה שיש בה ממש, ומשמע נמי שאין בהם ממש (שאין לו שום) שאין בו שום הניה וזהו שאזרוק צרור ושלא אזרוק.
ר' (שמעון) [ישמעאל] אומר אינו חייב וכו', להרע או להטיב להבא משמע, אבל על אכלתי ושלא אכלתי שהוא לשעבר לאו בני קרבן, א"כ בדיוקת קראי מכתבי על מה אתה מודה בשאזרוק צרור לים ושלא אזרוק שהם להבא שמביא קרבן והלא אין בהם הרעה והטבה, במשמעות קראי. אמר לו ר' ישמעאל מרבוי הכתוב דכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ללמד דאין בהם הרעה והטבה מחייב קרבן עליה. אמר לו ר' עקיבא אם ריבה לכל אשר יבטא האדם אע"פ שאין בהם הרעה והטבה ריבה נמי הכתוב לשעבר, אע"ג דלא דמי לגמרי אלא מה שכתב בקראי. ובגמרא מפרש פלוגתיהו דר' ישמעאל דריש להו לקראי בכלל ופרט וכלל, ור' עקיבה דריש להו לריבוי ומיעוט ומרבה כל מילי אפילו לשעבר, ולא מיעט אלא מצוה שאם נשבע לבטל את המצוה אע"פ שלא בטל פטור, ור' ישמעאל דריש להו בכלל ופרט וכלל [ו]לא מרבי אלא דברים שאין בהם הרעה והטבה ובלבד שיהיו להבא כגון שאזרוק ושלא אזרוק.
שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות. כתוב בספר המאור כתבה רב אלפאסי ז"ל בהלכות, ירושלמי שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח וכו', כדכתיבנא בהלכות (מכות) [ומסתברא] שאין הלכתא כירושלמי במקום זה שהוא סותר גמרא דילן דקימא לן אין שבועה חלה באסור כולל לבטל, דהכי אמרינן לעיל בשלמא לריש לקיש (הכי) [היינו] דמשכחת לה בלאו והן אלא לר' יוחנן בשלמא לאו משכחת, פי' [מאחר שהוא מקיים את המצות אפשר שתחול שבועתו באיסור כולל אלא הן היכי משכחת לה] כלומר מאחר שהוא נשבע לבטל את המצוה איך תחול שבועתו, ואוקימנא כדרבא דאמר שבועה שאכל ואכל עפר פטור. וכבר פרישנא לעיל שאין אנו אומרין לו לכתחלה קום ועבור את המצוה כדי שתתקיים שבועתך (והדן) [ותנן] נמי [חומר] בנדרים משבועות, כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל בנדרים אסור ובשבועה מותר, וכי מה בין שבועה שלא אעשה סוכה ושלא אטול לולב לשבועה שלא אוכל מצה, מפני מה זה מותר וזה אסור, הילכך איני יודע טעמו של ירוש' הזה ואין ללמוד ממנו. אבל הירוש' האחר שכתב כיצד עושין אומרי' לו שיאכל וכו', נכון וברור הוא נקטינן מיניה. והגמ' דילן וממתני' דתנן נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה וכו' שאין שבועה חלה לעולם בשנשבע לבטל את המצוה, בין במצות עשה בין במצות לא תעשה, אלא שחייב מלקות משום שבועת שוא משעת שבועתו, בין שקיים שבועה ועבר על המצוה [בין שקיים את המצוה ועבר על שבועתו אבל בשעת עבירת המצוה] או קיומה אין עליו מעונש השבועה מחמת אותו מעשה כלום לא קרבן ולא מלקות, וכן בנשבע לקיים מצות לא תעשה אין עליו שום עונש שבועה בין שקיימה בין שבטלה, שאין על(יו) ביטול המצוה מחמת השבועה לא קרבן ולא מלקות, והיינו דאמרינן בסוף מכות ולחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביום טוב, התם מיהא חיילא שבועה עליה מושבע ועומד מהר סיני הוא, כלומר אין איסור שבועה חל על איסור המצוה לפי שאין איסור חל על איסור, ובנשבע לקיים מצות עשה השבועה והנדר חלין עליו למלקות אבל לא לקרבן לפי שאינה בלאו והן, ולא מיעטה הכתוב אלא מקרבן דכתיב ביה להרע או להיטיב, ושפיר דאמי לכתחלה למעבד הכי בין בשבועה בין בנדר ולקיומי מאי דאמר כדאמרינן התם מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה וכו', כדאיתא התם. והנדרים חלין בבטול מצות עשה כגון קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל, והוא הדין לשבועה דהיא [דומיא] דנדר דאמ' ישיבת סוכה עלי וכדאיתה במסכת נדרים, אבל במצות לא תעשה אין חל הנדר עליו בביטולה (ולא נתקיימה,) [ואף לא בקיומה] עד כאן.
האומר שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו ויישן לאלתר, כלומר מלקין אותו משום שבועת שוא דדבר שאי אפשר הוא ומשנשבע יצתה לשקר.
<h2>דף כה:</h2>
ה"ג ומודה רב וכו', ומודה רב באומר שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל דליתיה באיני יודע לך עדות, ואע"ג דלא בעי רב להבא ולשעבר, לאו והן בעי. והאומר שבועה שאיני יודע לך עדות לא משום שבועת ביטוי חייביה רחמנא להתחייב בה חוץ לב"ד, אלא משמע שבועת העדות דאינה אלא בב"ד ובראוי להעיד, ידעתי ולא ידעתי מחלוקת דרב ושמואל דאיתה בלאו והן וליתה בלהבא דנשבע לבטל את המצוה הוא להכי אפיקה רחמנא וכו', ופירשוה בהדיא ובהאי קרבן גופה דאי לא כתבה בהדיא לא שמעי' ליה משום ביטוי, משום דליתה בלהבא, אלא לרב למאי הלכתא כתביה רחמנא ובהאי קרבן גופיה הלא בכלל שבועת ביטוי הוא, לאחיובי תרתי אם ראוי להעיד וכפר בב"ד חייב שתים, משום שבועת העדות ומשום שבועת ביטוי, לאחת בה עיניינא כתיב כי יאשם לאחת מאלה, ולאביי הלכתא אפקיה, אלא דרב בכולן בכל הכתובים בקרבן עולה ויורד שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו ואמ' ונעלם וכאן בשבועת העדות לא נאמ' ונעלם במזיד דליתיה לשבועת ביטוי נתחייב חדא משום שבועת העדות, בשוגג דאיכא לחיובי נמי משום שבועת ביטוי חייב נמי תרתי, לאו היינו דאמרי' לכו בהדיא מעטיה קרא לחיוביה תרתי ועל כרחין בשוגג הוא דמעטיה קרא במזיד מאי איכא תרתי ולמה לו למעוטי הא אין חיוב חטאת ביטוי במזיד.
ה"ג ואי במזיד מאי איכא תרתי רבא אמר, כלומר לא צריך למעוטי מאחת וכי אתא לאחת למעוטי שתים לא לעדות וביטוי אתי, אלא לביטוי לחודיה שאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל פת חטים פת שעורים פת כוסמין אינו חייב אלא אחת, אבל לעדות ביטוי לא צריך מיעוטא דהויא לה עדות דבר שהיה בכלל ביטוי ויצא בפני עצמו לדון בדבר חדש בראוין להעיד ובב"ד, הילכך אין לך בו אלא חדש ומשום עדות חייב ולא משום ביטוי, מכלל דאביי דאיצטריך קרא למעוטי סבר איתיה לשבועה בעולם, כלומר איתיה לשבועת ביטוי דאיני יודע לך, והאי דלא מחייב תרתי משום שבועה דאין אתה מחייבו שתים, ונפקא מינה להיכא דאיתיה לביטוי וליתיה לעדות כגון בפסולין לעדות או שלא בב"ד דליכא למיפטריה מאחת מחייב משום ביטוי. והא אמר אביי וכו', כלומר אלמא (לשם) [ליתה] שבועת ביטוי בשבועת העדות, ואם איתה הרי ישנה באיני יודע לך כגון בפסולין ושלא בב"ד. כתבתי כאן לשבועה (רב של) [של רב] בהלכה זו אות באות תיבה בתיבה למען ירוץ קורא בו הלכה, ואע"פ שפרשה הרב אלפאסי ז"ל בהלכות שלו.
<h2>דף כו.</h2>
האדם בשבועה פרט לאנוס, כל אדם בעת שישבע יהיה לבו עליו ויודע האמת ממה שעבר, אע"פ שישבע עליו הפך הדבר, פרט לאנוס שכסבור שנשבע באמת ואינו עושה כגון שאוכל וכסבור שלא אכל והוא נשבע שלא אכל פטור הוא מקרבן, דהא לאו מזיד הוא. ובגמרא מקשינן א"כ שגגת שבועת ביטוי לשעבר היכי משכחת לה, אי דידע מזיד הוא ואי דלא ידע אנוס הוא, ומשני באומר יודע אני ששבועה זה אסור עלי' לישבע שכבר אכלתי היום, וכשאני נשבע עכשיו שלא אכלתי היום אם הייתי יודע שחייב עליו קרבן לא נשבע אלא איני יודע, ובכי האי גונא מחייב קרבן משום שגגת קרבן לחודיה, אע"ג דבעלמא סבירא לן דשגגת קרבן לא שמה (קרבן) [שגגה], (השהויה) [הכא הויה] שגגה הואיל ויש בו חדוש, דבכל התורה כולה לא אשכחן איסור שזדונו [לאו] לחודיה ויביא קרבן על שגגתו עד שיהיה דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת והכא מייתי הלכך אזלינן בה לחומרא, לחיוביה קרבן אפילו קרבן לחודיה.
את לבך אנסך, כלומר את סבור הייתה שאם נשבעת באמת ואם אתה נתפש בזה. גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, כלומר מי שגמר בלבו שלא יאכל היום או שלא יאכל פת חטים אינו נאסר עליו אלא א"כ הוציא בשפתיו מה שגמר בלבו שנ' בשפתיו הוציא הפך ממה שבלבו כ"ש דאינו נאסר לא בזה ולא בזה דבעינן פיו ולבו שוין וליכא, גמר בלבו פת חטים והוציא בשפתיו שעורה הפך מה שגמר בלבו אינו אסור לא בחיטין ולא בשעורין כדמפרש ואזיל בהלכות הרב אלפאסי ז"ל.
<h2>דף כז.</h2>
נשבע לבטל את המצוה, כגון שלא אשב [ב]סוכה ושלא אכל מצה בלילי הפסח, אי נמי שאוכל חמץ בפסח או שאוכל ביום הכפורים ולא ביטל פטור, שהרי מושבע ועומד מהר סיני לקיים את המצוה כגון שאוכל מצה בלילי הפסח ושאטול לולב ולא קיים פטור מקרבן שבועה, אע"פ שהיה מקל בלילי הפסח וגומר, כלומר שיהא חייב כדמפרש ואזיל, שכן עשה (ולא) [לאו] כהן, כלומר בדבר הרשות יכול נשבע לעשות ושלא לעשות כמשמעותא דקרא, תאמר בשבועת מצוה שלא עשה לאו כהן הילכך כי היכי שאם נשבע לבטל המצוה לא חיילא שבועה עליה הכי נמי לקיים דהיינו הן לא חיילא כלל.
גמ' מה הטבה רשות, דהיינו שאכל, אף הרעה בשלא אכל מיירי בדבר רשות, ולא מיירי בדבר מצוה כגון שלא אוכל מצה [גליון. ובגמרא מקשה נימא דבין הטבה ובין הרעה הוי בדבר מצוה כגון שאוכל מצה ולא אוכל מצה] או שאוכל חמץ ושלא אוכל חמץ, או שאוכל ביום הכפורים ושלא אוכל ביום הכפורים או שלא אוכל מצה שיהיו שניהם בביטול מצוה, ומשני לא מקריא הטבה אי לא משכחת הטבה לגמרי בכל ענין בעולם הזה ובעולם הבא, ואי נשבע שיאכל ביום הכפורים או שיאכל חמץ בפסח הרעה מיקרי ולא הטבה, וכן נמי מי שנשבע שלא יאכל חמץ בפסח לא מיקריא הרעה אלא הטבה.
<h2>דף כז:</h2>
שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה [שלא] אוכלנה שבועה (אוכלה) [שלא אוכלנה] ואכלה אינו חייב אלא אחת, כלומר לישנא (כ)שלא אוכל ככר זו משמע אפילו כזית שהוא שיעור אכילה לא יאכל, וכ"ש שאסר עליו שלא יאכלנה כלה, ולישנא שלא יאכלנה משמע שלא יאכלנה כולה אבל רובה דככר חוץ מכזית יכול לאכול לכתחלה, הילכך כגון [גליון. י"ל כיון] שנשבע שלא אוכל ככר זו ואסר על עצמו כל זיתי הככר, היכי תחול שבועה זו על שנייה שנשבע שלא יאכלנה כולה דמשמע הא חציה ורובה יאכל, הילכך אם אכלה כולה נמי לא מחייב משום שבועה שנייה דאין שבועה חלה על שבועה וכו', בשהקדים שבועה שלא אוכל לשבועה דשלא אוכלנה הא אם הקדים שבועה דשלא אוכלנה לשבועה דשלא אוכל ואכלה כולה מחייב תרתי, דמגו דחיילה שבועה בשלא אוכל לגבי חציה שהתירה לעצמו בשבועה ראשונה חיילא נמי לגבי כולה, ואם אכלה כולה מחייב תרתי.
זו שבועת ביטוי שחייבין וכו' זדונה מכות, היכא דאתרו ביה, שאם נשבע להבא מתרין בו לא תאכל שהרי נשבעת עליה שתאכלנה וזו היא התראת ספק לפי שיוכל להשיב להן כן אעשה אבל עדין שהות ביום, ולדברי האומ' התראת ספק שמה התראה לקי, ולדברי האומר לא שמה התראה לא לקי, אבל כל שעבר יכולין להתרותו בהתראת ודאי.
על שגגתה קרבן עולה ויורד, שאם נשבע להבא שלא אוכל ככר זו ושכח ואכלה, או שנשבע שאכלה כולה או מקצתה ועבר היום ולא אכלה מביא קרבן עולה ויורד, אם עשיר מביא כשבה אחת, ואם אין ידו משגת מביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, ואם נשבע לשעבר שאכלתי והיה סבור שאכל ונודע לו אחר כך שלא אכל. אי נמי נשבע שלא אכלתי היום והיה סבור שלא אכל ונודע לו שאכל בכי האי גונא אמרינן בגמרא שהוא פטור מקרבן שבועה דהוי ליה אנוס, דכתיב אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס דבעינן שיהא לבו עליו, כלומר שיהא יודע האמת בשעה שנשבע, אלא שגג בדבר אחר בכי האי גונא לא מיקרי שגגה אלא אנוס, הילכך לא משכחת לה דמייתי קרבן אלא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה עלי שהרי אכלתי אלא איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו, שאם הייתי יודע שחייבין על זה קרבן לא הייתי נשבע על זה, הילכך שוגג קרינא ביה לגבי האי ומביא קרבן, ולא מבעי אלא דמונבז דסברת ליה דשגגת קרבן שמה שגגה בכל התורה כולה דמיחייב, אלא אלו דר' דסבירא להו בכל התורה כולה דשגגת קרבן לחודה לא שמה שגגה עד שישגוג בלאו וכרת שבה, אבל הכא מודה כיון דחדוש הוא דבכל התורה כלה לא אשכחן אסור שלא יהא בזדונו אלא לאו לחודה בלא כרת שיביא קרבן על שגגתו, משום דילפינן מע"ז דכתיב תורה אחת בפרשת קרבן של מגדף, לומר לך הוקשה כל התורה כולה לע"ז, מה ע"ז מיוחדת שיש בה לאו וכרת (זדונה) [על זדונה] וחייב קרבן על שגגתה, אף כל איסור שזדונו כרת מביא קרבן על שגגתו, והכא בשבועת ביטוי דאין בזדונו כרת אע"פ שחייבה עליו תורה קרבן הילכך דין הוא שנתחדש בו חידוש אחר דנימא בו שגגת קרבן לחודיה ליהוי שגגה.
שבועת שוא וכו' ועל שגגתה כמו שפירשתי, שיאמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם יש בה איסור לאו או איסור עשה פטור מקרבן, דיהבינן ליה דין שאר מצוות, דכיון דליכא בזדונה כרת לא מייתי בשגגתה קרבן, נפש כי תחטא בשגגה, גדירתא שהוא סבור שנשבע באמת והוא נשבע לשקר דפטור דאונס הוא מיקרי, נשבע לשנות דבר הידוע לאדם כגון על איש שהוא אשה, ומפרש בגמרא שיהו שם שלשה בני אדם שהן יודעין בו שהוא איש אע"פ שאין שאר בני אדם עומדין על בירור הדבר.
גמ' למה לי למיתני שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה דאינו חייב אלא אחת, פשיטא הוא דאין שבועה חלה על שבועה, ומשני הא קמ"ל טעמא דאמר בתחלה שבועה שלא אוכל דהיינו אפילו כזית והדר אמר שבועה שלא אוכלנה דמשמע כולה הוא דאסור עליו ולא חציה התם הוא דפטור משני קרבנות ולא מחייב אלא חד קרבן משום דאין שבועה חלה על שבועה, אבל אם אמר מעיקרא שבועה שלא אכלנה דמשמע לא אוכלנה כולה אלא חציה, והדר אמר שבועה שלא אוכל דמשמע אפילו כזית לחודה אוסר עליו ואכלה כולה אחר כן חייב שני קרבנות, לפי שכשאכל כזית ראשון נתחייב קרבן משום השבועה אחרונה דלא אוכל וכי אכלה כולה חייב שני משום שבועה שלא אוכלנה וכדרבא וכו', נמצא דלא אוכל משמע אפילו אכילה כזית ולא אוכלנה משמע שלא אוכלנה כולה.
שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, בגמ' מקשי למה לי למתני תרי זמני, פשיטא דאין שבועה חלה על שבועה, ומשני הא קמ"ל דפעמים קא משכחת לה לשבועה שנייה דחיילא, שאם נשאל על שבועה ראשונה ולא על השנייה מתסרא עליה משום שבועה שנייה, וכן הדין לשלא אוכל ושלא אוכל תרי זמני.
ולהכי מייתי הכא הא דרבא, אמר רבא נשבע על הככר, כלומר נשבע על ככר שלא לאכול ממנה אפילו כזית ואכלה, ואם נשאר מן הככר כזית שלא אכל ושאל לחכם עליה מתיר לו השבועה ויהא פטור מקרבן ויאכל כזית שנשאר דמגו דמהניא שבועה לכזית בתרא מהניא נמי לכזית קמא, דכיון שכללם כולם בשבועה אחת ונשאל עכשיו על כזית אחת שהיא באותה שעה איגלי מילתא למפרע שלא חלה השבועה כלל, אבל אם אכלה כולה שוב אינו יכול להשאל על אותן הזיתים שאכל דאיסורא דעבר עבר דהא ליכא מידי בעולם שיהיה ניכר בו מהתרה שמתיר לו עכשיו החכם. ואמימר סבר כן יש מקום שיחול בה התרה לגבי קרבן אם אכלה בשוגג ושוב לא יצטרך להביא קרבן, ואי במזיד שוב לא יחייבוהו ב"ד מלקות דהא קימא לן שחכם עוקר את הנדר מעיקרו.
<h2>דף כט.</h2>
נשבע על דבר שאי אפשר וכו', גם זה הוא שבועת שוא, אם לא ראיתי גמל פורח באויר, מפרש בגמרא שאומר יאסרו כל פירות שבעולם עליו אם לא ראיתי גמל פורח באויר בשבועה שראיתי כן והוא נשבע כדי שיאמינו לו ולא יאסרו הפירות שבעולם עליו או שאומר אם לא ראיתי בדרך הזה אנשים כיוצאי מצרים, שהיו ששים ריבוא הגברים מבן עשרים שנה ומעלה לבד מטף, דאי אפשר זה ביום זה, ולא שמע ולא ראה אותם איש אחר אלא הוא לבדו שהוא נשבע לנו שהוא ראה כדי שנאמין בו. וכן אם הוא נשבע שראה נחש כקורת בית הבד, שאדם עוצר בהם את הזיתים, ובגמ' פריך דאיפשר להיות, ומשני בשגבו טרוף ואותו המין אין גבו טרוף אלא צוארו.
אמר לעדים בואו והעידוני ואמרו שלא נעיד, גם זה שבועת שוא, לפי שהוא מודה שהוא יודע לו עדות אבל אינו רוצה להעיד לו, ונשבע על זה והוי נשבע לבטל את המצוה והוא דבר שאי אפשר לעמוד בשבועתו ותכף שיצאה השבועה מפיו היתה לשוא, אבל אם אמר שבועה שאיני יודע לך עדות ואשתכח בסוף דידע הוה מיחייב קרבן עולה ויורד משום שבועת העדות אע"פ שהוא מזיד, מדלא כתיב בפרשת העדות ונעלם כמו שכתוב בסמוך בשבועת ביטוי ובטומאת מקדש וקדשיו, אבל משום שבועת שוא לא לקי אע"פ שתכף שיצאה שבועה מפיו לשקר הויה לפני שאינו ידוע לאדם אם הוא אומר אמת בשעת שבועה אם לאו.
גמ' ירושלמי שבועה שלא אוכל מצה, כלומר בסתם אמר ונכללו בשבועתו פסח עם ימות השנה, ומגו דחיילא שבועה אשאר ימות השנה חיילא נמי אפסח באיסור כולל נאסר לאכול מצה אפילו בליל פסח, אבל אי פירש בשבועתו שלא אוכל מצה בפסח לחודיה [לא] חיילא שבועה עליה לבטל את המצוה ומותר לאכול מצה בלילי הפסח. שבועה שלא אשב בצל וכלל שבועתו זו צל של מצוה כגון צל סוכה (לחודיה) וצל בתים שאינה צל מצוה, ומגו דחיילא אצל שאינה של מצוה חיילא נמי אצל של מצוה למאן דאית ליה איסור כולל, אבל אם בפירוש הזכיר של מצוה ולא הזכיר צל אחר מותר לישב בצל סוכה דהא אין נשבעין לבטל את המצוה, ולוקה עליה משום שבועת שוא, שכל מי שנשבע לבטל את המצוה לוקה משום שבועת שוא, וכבר כתבנו לעיל שאין לעקור מצוה באיסור כולל אפילו למאן דאית ליה איסור כולל.
שבועה שאוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, כלומר אחר שנשבע שיאכלנה נשבע אחר כן שלא יאכלנה, נמצא שהוא נשבע לבטל את המצוה בפני אותו מעמד של רבים ששמעו שבועה ראשונה, הילכך גם זו שבועה שנייה שבועת שוא מיקריא, אבל הראשונה היא שבועת ביטוי, הילכך אם אכלה לא לקי אלא משום שבועת שוא [לא אכלה לקי משום שבועת שוא] ומשום שבועת ביטוי. ובגמרא מוכח דהכי יש לגרוס לא אכלה לוקה אף על שבועת ביטוי, ואם בא לשאול ב"ד מה יעשה מורין לו שיאכלנה ויקיים השבועה האחת, כי על השבועה שניה הוא נקרא מעוות לא יוכל לתקון, שתכף שיצאה שבועה זו מפיו הויא לשוא.
<h2>דף כט:</h2>
שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים כלומר בין שיהיה הנשבע איש או אשה בקרובים וברחוקים כל שישבע שיתן מתנה לפי שהוא קרובו או לפי שהוא רחוק, בכשרים ובפסולים בין שנשבע אדם כשר שלא יאכל ככר זו ובין שהוא גזלן ונשבע שלא יאכל ואכל מתחייב בקרבן עולה ויורד, בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד, כלומר בין שהיה במעמד ב"ד בשעה שהוא נשבע בין שלא היה. וכל הני מילי דתני לא צריכי למתני ביטוי דהיכי תיסוק אדעתין שלא יהא נוהג שבועת ביטוי (א)[ב]נשים והלא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. וכן נמי כשרין ופסולין בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד נמי לא צריכי למיתני, דאטו משום דגזלן מיפטר ממצות, אי נמי משום דלאו בפני ב"ד מיפטר ממצות אלא משום שבועת העדות נקט להו, דאשכחן בשבועת העדות דפטירי הני והן סמוכין להדדי הוה אמינא דליפטר קמ"ל דמחייבי. מפי עצמו, כלומר שישבע מעצמו שאוכל ושלא אוכל דנפש כי תשבע משמע, אבל השביעוהו אחרים שיאכל או שלא יאכל היום ושתק לא חשבינן עובר על שבועה, אלא א"כ ענה אמן אחריהם, שכיון שענה אחריהם מושבע מפי עצמו קרינא ביה, אבל בשבועת העדות מפורש דמושבע מפי אחרים חייב, אע"ג דלא ענה אמן כדכתיב ושמע קול אלה, ובלבד בפני ב"ד דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו, ומשמע שאם הודה לו מיד הוה מתחייב ממון, וכפירתו גזלו מיד.
שבועת שוא וכו' ברחוקים ובקרובים, כלומר בין שנשבע על איש שהוא קרובו שהיא אשה ובין שנשבע על איש שהוא רחוק שאשה הוא, בכשרין ובפסולין כלומר בין שהנשבע הוא איש כשר ובין שהוא איש גזלן והדומה לו שנשבעין על איש שהוא אשה, או על עמוד של שיש שהוא של זהב הרי זו שבועת שוא ומיחייב מלקות, מפי עצמו דלא תשבעו בשמי לשקר, אי נמי לא תשא את שם אלהיך לשוא, מפי עצמו משמע. וכל הני מילי נקט משום שבועת העדות כדפרשינן לעיל.
אחד זו ואחד זו, כלומר בין שבועת ביטוי בין שבועת שוא כי הכי כמו מפי עצמו חייב הכי נמי מושבע מפי אחרים חייב, מפי אחרים בשבועה כיצד כגון אדם אחד שיאמר בפני אחרים לא אכלתי היום וישביעוהו אחרים והוא יענה אמן, ובשבועת שוא כיצד שהיה אומ' לא הנחתי תפלין היום ואמ' לו אחר' משביענו ואמ' אמן חייב מלקות משום שבועת שוא, ובלבד שיהו שלשה בני אדם שם בשעה שנשבע והם ראו שהניח תפילין באותו היום, והנשבע לשנות דבר שהוא ידוע לשלשה בני אדם זהו שבועת שוא, ודוקא שענה אמן שאם לא ענה אמן קשיא סופא לרישא דהכי בשבועת ביטוי מפי עצמו חייב, אלא ודאי הא דענה אמן והא דלא ענה אמן, והכי מתפרש בגמרא.
כל העונה אמן אחר שבועה, כלומר אחר השבעת אחרים שמשביעין אותו והוא עונה אחריהם אמן, חשבינן ליה כאילו הוציא שבועה הוא בעצמו, שאם לא ענה אמן אע"פ ששתק ולא מיחה אינו נתפס עליה, אע"ג דקימא לן שתיקה כהודאה דמיא, כיון שאחרים משביעין אותו בעל כרחו שהוא מתיירא מן הלוה, אין חובה עליו לקבל שבועתם אם לא ירצה. וכן הדין לכל דבר שחבירו מתכוין להזיקו. וגבי אתם עדי דאמרינן לא שנא אמ' לוה ולא שנא אמר מלוה ושתיק לוה דמהני, לא דמי להא, דהתם הוא פתח על עצמו תחלה שאמר למלוה מנה יש לי בידך, הילכך כיון שאמר מלוה לעדים אתם עידי והוא שותק דין הוא שנאמר בענין זה שתיקה כהודאה דמיא, ושוב אינו יכול לומר משטה אני בך, אבל בדבר שהוא תועלתו שהוא פוטרו מחובה המוטלת עליו כגון תפלה והוא מתכוין לשמוע ולהיות חברו מתפלל והוא יוצא דין הוא שנאמ' דשתיקה כהודאה דמיא.
<h2>דף ל.</h2>
שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים, דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, ומוכחינן בגמ' דהאי עמדו האנשים דמשמע אנשים ולא נשים בעדים הכתוב מדבר ולא בבעלי דינין, דאטו אנשים באין לדין ונשים אינן באין לדין, אלא ודאי בעדים מיירי. ומאשר להם הריב חזינן בעלי דינין, כלומר שהעדים בשעת עדותן לפני ב"ד וכן הבעלי דינין בשעת גמר דין חייבין לעמוד לפני ב"ד ולא מיושב.
ברחוקים ולא בקרובים, דהא קימא לן קרוב פסול לעדות מדכתיב לא יומתו אבות על בנים וגו', ומוקמינן ליה לא יומתו אבות בעדות בנים. בכשרים ולא בפסולים כגון גזלנין, וכל שיש לו ארבעים בכתפיה.
ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד, לאיתויי מלך, דתנן מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין עליו, משום דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. אי נמי לאיתויי משחק בקוביא ומפריחי יונים שאין איסור שבועת העדות חלה עליו, אע"ג דראוין להעיד מן התורה, כיון דפסלינהו רבנן משום דמצו למימר מה תפסיד בזו העדות שאין אנו רוצין להעיד לך, שהרי אם נעיד לא יקבלו אותנו ב"ד.
בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו, כלומר בין שישבע לו שאיני יודע לך עדות בין בב"ד בין שלא בפני ב"ד ואשתכח דידע חייב, כיון שהוא מושבע מפי עצמו, אבל במושבע מפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בב"ד כדכתיב ושמעה קול אלה דהינו מפי אחרים דכתיב ואם לא יגיד ונשא עונו, לא אמרתי אלא בשעה שאלו מגיד זה נתחייב זה ממון, והיינו כשכופר העדות בב"ד, שאלו היה מעיד בב"ד היה מתחייב ממון, ואע"ג דלא כתיב בשבועת העדות מושבע מפי עצמו, אפילו הכי ילפינן לה בגזירה שוה משבועת הפקדון דכתיב ביה ונשבע על שקר דהיינו מושבע מפי עצמו. אי נמי ילפינן ליה השתא מפי אחרים חייב כיון שענה אמן, כשהוציא הוא בעצמו כל השבועה [לא כל שכן].
וחכמים אומרים וכו', דאפי' מפי עצמו אינו חייב עד שיכפור בב"ד דילפינן נשבע מפי עצמו ממושבע מפי אחרים, מה התם בב"ד אין שלא בב"ד לא. וחייב על זדון שבועה, כלומר וחייב קרבן על זדון שבועת העדות שאפילו נשבע במזיד מביא קרבן, מה שאין כן בכל התורה, דכתיב בפרשת העדות גבי פרשת טומאת מקדש וקדשיו, ושבועת ביטוי דכתיב בהו ונעלם ש"מ לחייב על המזיד כשוגג. ועל שגגתה עם זדון העדות, מפרש בגמרא שאומ' שיודע אני ששבועה זו אסורה עלי, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו ואין חייבין על שגגתה, שגגה גרידתה אין בה שום זדון שכיון שהוא סבור שאינו יודע לו שום עדות אע"פ שנזכר אחר כן שהוא יודע לו עדות פטור מכלום דאנוס הוא. ומה הן חייבין על זדונה קרבן עולה ויורד, עשיר כבש בן שנתו ועני שני תורים ובדלי דלות עשירית האיפה.
שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים, מנא הני מילי דנוהגת באנשים ולא בנשים דכתיב ועמדו שני האנשים וגו', והא ודאי בעדים הכתוב מדבר, דאי בבעלי דינין אטו אנשים באין לדין ונשים אינן באות לדין, וסוף הפסוק אשר להם הריב [גליון. מיירי בבעלי דינין ואע"ג דלא כתב ואשר להם הריב] הא משמע לן דתרי מילי נינהו אשכחן דכותיה בהרבה מקומות במקרא שמחסר הווין במקום שראוין להיותן כגון אדם שת אנוש. ופי' הפסוק שמצוה לעדים שיעמודו בשעה שיעידו, ובעלי דינין נמי בשעת גמר דין כדלקמן, ואינו אסור אלא שלא יהא אחד יושב ואחד עומד משום דמסתתרין טענתיה דהיאך כשרואה שחברו יותר מכובד בפני ב"ד ממנו.
הוי דן את חברך לכף זכות, כלומר בכל ענין שתוכל לצדד שלא תאשים חברך במה שהוא עושה לך עשה, ובזה תכניס אהבה בינך לבינו אם לא תחשדהו שהוא מתכוין להכעיסך השתדל לדונו יפה.
עם שאתך בתורה ובמצות, כלומר שהוא חכם וזריז במצות כמוך, השתדל לדונו יפה יפה כדלקמן, שאם בא דין אחר לפניך אי אתה רשאי לאחר דינו ולעכבו, אלא הוי דן את דינו תחלה, אבל אינו רוצה לומר שתחניף לו יותר משאר בני אדם כדכתיב ודל לא תהדר בריבו, וכתיב ולא תהדר פני גדול. אי נמי לשודא דדייני, כלומר אם יש דין שאינו תלוי בראיות עדים ולא בשבועות אלא במה שבלב הדיינין רוצה לזכות ולחייב כגון הנך דכתובות, ההוא דאמר נכסי לטוביה ואתו שני טוביה ואמרינן שודא דדייני, כלומר למי שהדיין רואה למי ראוי לתת לו במתנה. ושלח לו זה עולא חברנו, תלמיד חכם הוא ואמרינן קרוב ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם. אי נמי לשני שטרות של מכר שנכתבו ביום אחד, ואין ידוע למי מסר שטרו המוכר תחלה אמרינן שודא דדייני אף כאן כך. שלח ליה אם דין תלוי בשודא דדייני זה ראוי לזכותו שחכם וצדיק הוא. שודא דדייני שודא לשון השלכה כדמתרגמינן ירה בים שדי בימא.
<h2>דף ל:</h2>
מחלוקת ר' יהודה ורבנן בבעלי דינין אבל בעדים, כלומר בשעת העדתן בפני ב"ד דברי הכל בעמידה דכתיב ועמדו שני האנשים. לצורבא מרבנן מותבינן ליה דעשה דכבוד תורה עדיף מעשה דועמדו שני האנשים, וכדי שלא יסתרו טענותיו של בעל דינו אמרינן ליה שישב, ואם אינו רוצה לישב אין חוששין לו. לא ליקדום ולישב לפני הדיין קודם שיבוא בעל דינו, ואפילו יושב ושותק דמחזי כמאן דמסדר ליה טענתיה וגורם שיחשדוהו כמטעים דבריו לדיין ועובר בלא תשא שמע שוא כדלקמן. קבעו עידנה, כלומר שהדיין הוא רבו ושלפניו קביעות עת ללמוד.
מצא שק או קופה שאין דרכו ליטול, כלומר אפילו היה שלו הרי זה לא יטול, כלומר אינו מוזהר בלא תוכל להתעלם שנאמר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם, והני מילי דחולקין כבוד לרב דוקא בממונא דאיתייהיב למחילה, אבל באיסור כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה להנשא ותלמיד זה [גליון. יודע שבעלה חי] חייב לזלזל בכבוד עצמו ולבא בפני ב"ד, אע"פ שאינו גדול כמוהו, דכתיב אין חכמה ואין תבונה וגו', אין חכמה חשובה לנגד י"י. האי עשה דכתיב ועמדו והאי עשה דכתיב את י"י אלהיך, ודרשינן את לרבות תלמידי חכמים.
לא יעשה סניגרון לדבריו, כלומר אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה אינו רשאי להחזיק בדבריו ולהעמידן בראיות, ואע"פ שכוונתו להודות על האמת בסוף דבריו, אין רשאי להטעות בית דין אע"פ שאינן יודעין להקשות בדבריו, ולא יהא בוש לחזור מדבריו מיד שהוא מרגיש בעצמו שטועה יש לו להודיע לחבריו כדי שלא יכנוס טענתו בלבבם ויוציאו הדין לאמיתו. ופירוש סניגרון סנגור לדבריו.
שלא ישב תלמיד בור לפניו, לישא וליתן עמו בדין, כדי שלא יתעהו שלא יצטרף עמו, ואע"פ שהעדות אמת דכתיב מדבר שקר תרחק, הילכך צריך לחמץ את דינו ולחקור את העדים בכמה ענינים ולחפש בעיר אם יש בה אדם שידע בשקרותן.
<h2>דף לא.</h2>
שיודע בדין שהוא טועה, כלומר שרואה התלמיד זכות לעני ורבו מחניף ת"ל מדבר שקר תרחק, כלומר שיודע ברבו שטועה בדינו יודיענו מיד ולא יתעכב הטענה רגע אחד ביד רבו.
יודע אתה בי שאיני מבדה כלומר שאיני משקר ואין לי אלא עד אחד ובוא אתה ותצטרף עמו, כלו' [אומר] לו שיעיד גם הוא כדי שיהא סבור בעל דין שאתה בא להעיד ויודה לי על האמת, ואפילו הכי אסור משום מדבר שקר תרחק, הלא זה שהוא עושה שקר הוא שאינו בא להעיד עליו.
ואגלגל עליו שבועה, שאינו מודה לי בה במקצת ואשביענו על ידי גלגול, אי נמי אשביענו בגלגול על הקרקעות שכופר לו, דקימא לן שאין נשבעין עליהן ועל ידי גלגול נשבעין.
שלא יהא אחד בעל דין ושנים מעידין, ואע"פ שהוא אמת דכתיב מדבר שקר תרחק, שבאין בתורת עדות והם בעלי דינין, ומשמע שאם היו מסלקין נפשם לגמרי בלא שום הערמה בעולם יכולין לסלק ולהעיד לחברייהן כדאמרינן בפ' חזקת הבתים, מי שאומר תנו מאתים דינר לעניי עירי אין דנין לא בדייני עניי אותה העיר ואין מביאין ראיה מעניי אותה העיר, ומקשי וליסלקי בי תרי מנייהו ונדייני דאלמא מי שאינו נפסל לעדות מחמת קורבא אלא משום נוגע בעדות כיון שנסתלקו מאותו נגיעת עדות משרו להעיד, הכא נמי לא שנא.
לבוש כמותו, כדי שלא תגרום לנו לישא פנים לך אם יסתמו טענותיו שכנגדך מפני חשיבותך, שאומ' בלבו איך יאמינו לי ב"ד על אדם חשוב כזה, ת"ל מדבר שקר תרחק וכיון (שאינו) שבעל ריבו (מתתמם) [מסותם] מעמיד זה את שקרו.
שלופי פזמקיכו, כמין אנפלאות חשובים קלסוניש בלעז.
שלא ישמע הדיין דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו, כדי שלא יכנסו טענות שקר שהוא טוען בלבו מדבר שקר תרחק, שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דין אינו בוש לומר לדיין דברי שקר, לא תשא משמע אזהרה לב"ד שהוא משיא טענות שקר לדין. ואשר לא טוב עשה, פסוק הוא בספר יחזקאל, זה הבא בהרשאה מתעבר על ריב לא לו ושמא הראשון נח לו ונח הוא לפשרה יותר מזה שאינו יכול לעשות פשרה בממון אחרים. שיש עליה עסיקין, עוררין כמו והתעסקו עמו, שמעוררין על המחזיק בה וזה בא בזרועו ובוטח על חזקו שהוא איש זרוע.
למעוטי מלך שתהא אימתו עליך, דתנן מלך לא מעיד ולא מעידין עליו משום דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. משחק בקוביא והמראה שממירין את היונים לידע איזה מהן לעוף במרוצה יותר מחברו, כדאמרינן בסנהדרין דפסילי מדרבנן משום דחשיד אממונא שהרי נותנין עיניהם בממון אחרים, וכ"ש מלך דמדאורייתא לא חזי לבא להעיד דצריך לעמוד לפני הדיינין כדכתיב ועמדו ודרך ביזיון הוא דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזא חזי, שלא פסלה תורה אלא עד חמס שנוטל בחזקה כמו ויגזלו את כל העובר לבעלי שכם, ורבנן גזרו בהו ועשאום גזלנין מדבריהם, ואמרינן אסמכתא היא ולא קניא, וכיון דמדאורייתא חזי חיילא עליה שבועה ורב אחא סבר הואיל וסוף סוף אי מסהיד לא מקבלינן מיניה מדרבנן לא קרינן ביה והוא עד.
<h2>דף לא:</h2>
שבועת העדות כיצד אמר לעדים בואו והעידוני, כלומר בלא שום שבועה, אבל הם נשבעין מעצמם, ואמרו לו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות והיינו נשבע מפי עצמו, או שאמרו לו כשתבעם אין אנו יודעים לך עדות ובא המלוה והשביעם דהיינו מושבע מפי אחרים, אי נמי הלווה השביעם שיעידו לו שפרעו בפניהם ואמרו אמן, הרי אלו חייבין דכל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו דאמי, ואפילו אליבא דר' מאיר דבעי למושבע מפי אחרים דוקא בפני ב"ד אבל הכא לא צריך ב"ד כיון דענה כמושבע מפי עצמו חשבינן ליה, שאם (תקפו) [שתקו] אחר השבועה אין כאן קיבול שבועה.
השביע להם ה' פעמים חוץ לב"ד, ובכל שבועה ושבועה היו כופרין ואומרין שאין יודעין לו עדות, ובאו לב"ד והודו לו שיודעין לו עדות פטורין אע"פ שכפרו חוץ לב"ד דכפירה בב"ד בעינן דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו, כלומר לא אמרתי אלא בשעה שאילו זה מגיד מתחייב זה ממון דהיינו בב"ד ש"מ דכפירה בעינן בב"ד, הילכך כיון שהודה לו בב"ד אינו מתחייב קרבן על מה שכפר לו בחוץ, שהרי אם היה (לו) אומר לו יודע לך עדות לא היה מועיל לו כלום, (שהרי אם היה לו אומר לו יודע לך עדות לא היה מועיל לו כלום) שהרי אין שם מי שיכוף אותו לפורעו, אבל בשהשביעו בב"ד כפרו לו נמי חייבין על כל אחת ואחת, לפי שבכל(ל) שבועה ושבועה היו כופרין ממון שהרי יכולין לחזור ולהודות אע"פ שכפרו מתחלה בהוד[ע]תן שיודעין לו עדות היה הבעל דין מתחייב ממון.
השביע להם חמשה פעמים בפני ב"ד וכפרו אינן חייבין אלא אחת, אמר ר' שמעון מה טעם וכו', כלומר מאי שנא היכא דהשביען בב"ד ה' פעמים וכפרו לו ארבעה דאינן חייבין אלא אחת, והיכא דהשביען חוץ לב"ד וכפרו ה' פעמים דחייבין על כל אחת ואחת, ומשיב מה שאין יכולין לחזור ולהודות, וליכא כפירת ממון אלא בשבועת ראשון, דכל עדים שאמרו בפני ב"ד אין אנו יודעין לו עדות תו לא מהמנינן להו אלא אם הדרי בהו תוך כדי דיבור ואמרו יודעין אנו עדות, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, הילכך ליכא כפירת ממון אלא בשבועת ראשון.
כפרו שניהם כאחת שניהם חייבין, כלומר כפרו שני[הם] כאחת בפני ב"ד שניהם חייבין קרבן, כל אחד ואחד חייב קרבן בפני עצמו, לפי שכפירת שניהם (שיהא) [שהיא] בבת אחת הוא מפסיד את כל הממון. ובגמרא פריך והא [אי] איפשר לצמצם שיכפרו שניהם בבת אחת והוה ליה ככופר זה אחר זה, וכיון שאין אנו יודעין איזה מהן כפר ראשון בדין הוא דשניהם פטורין מקרבן כדי שלא יביא חולין לעזרה דאמרינן בכי האי גונא הראשון חייב והשני פטור, ואמאי קאמר שניהם חייבים. ומשני דמיירי (כיון) [כגון] שכפרו זה אחר זה בתוך כדי דיבור של חבירו, דהיינו כדי שאילת תלמיד לתלמיד דהיינו שלום עליך, כאלו כפרו בבת אחת דאמי. אבל בזה אחר זה כגון שהיה בין שעה שגמר הראשון עדות קודם שהתחיל זה היה ביניהם יותר מכדי דיבור דהיינו שאילת תלמיד לרבי שאומר שלום עליך רבי ומארי הראשון חייב, שאם לא כפר הוא היה לו עדות שלימה לחייבו ממון, אבל השני פטור כי כשכפר השני לא היה יכול לחייבו ממון אפילו לא היה כופר, כיון שהראשון כפר ולא נשאר בו עדות שלמה דקימא לן (וקימא לן) דעד אחד כי אתי לשבועה קא אתי. וא"ת ואפילו הכי נחייב שאם היה מעיד לו היה מחייבו שבועה, ושמא לא היה רוצה לישבע והיה משלם לו מה שהוא תובעו. ומתרצי בגמרא דסבירא ליה להאי תנא דדבר הגורם לממון לאו כממון דאמי.
כפר אחד והודה אחד הכופר חייב והמודה פטור, ומקשי' בגמ' דהמודה פטור פשיטא, דהשתא כפרו שניהם זה אחר זה אמרינן הראשון חייב לחודיה אבל השני פטור כ"ש כשמודה לו השני דפטור, ומשני טובא קמ"ל דמיירי שכפרו שניהם בבת אחת וחזר בו אחד מהם בתוך כדי דיבור של עצמו, וקמ"ל דכיון דחזר בו כדי דיבור נאמן, ולא אמרינן בהאי גונא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, הילכך המודה פטור.
היו לו שתי כתי עדים, כלומר שיודעין שזה חייב לו מנה, והשביע הראשונה שיעיד וכפרה שאמרה שאיני יודעת לך עדות וחזר והשביע הכת שניה וכפרה שתיהן חייבות, כלומר אפילו שנייה חייבת הואיל שאם הודה לו העדות יכול להתקיים על פיהם, נמצא דממונא כפרה לו, מה שאין כן בשני עדים שכפרו זה אחר זה דאמרינן השני פטור. ובגמרא פריך בשל[מא] שנייה מחייבא כיון דכפרה לה ראשונה אשתכח שכל העדות תלוי בהם, אלא ראשונה אמאי מחייבא הא קיימא שנייה שיכולה להעיד לו, ומשני דמשכחת לה שהיתה כת שנייה קרובה להמלוה מחמת נשותיהן, דבאותה שעה לא הוה באותו עדות כשר אלא כת ראשונה בלבד, ולאחר שעה כשמתו נשותיהן והוא משביען וכפרו חייבין נמי כת שניה. וא"ת אי בכי האי גונא מיירי אמאי מחייבא שניי(ת)ה בכפירתה אפילו לאחר שמתו נשותיהן הא בעינן שתחלתן וסופן בכשרות וליכא, ויש לומר דמיירי (או) [שראו] כת שנייה העדות עדיין לא היו קרובין להן מחמת נשיהן אלא שקדשום אחר כן ועכשיו שמתו נשותיהן בנתים כשרים הן לעדות לבסוף.
<h2>דף לב.</h2>
לא (איסמיכו) [אמרתי] אלא במקום (שאין) [שאילו] מגיד וכו', דכיון דאהגדה קפיד קרא על כרחך במקום הראוי להגדה קאי, אבל השבועה שמשביעו לא אינו קפיד תורה מקפיד (כיון) [בין] שתהיה בב"ד בין שלא תהיה בב"ד דבכל ענין מחייבי כשכפרו לו אחר כן בב"ד, אלא שיש הפרש לדבר שאם משביעו ד' וה' פעמים וכפר לו על כל אחת ואחת אינו חייב אלא אחת, שכיון שכפר בפני ב"ד זכה הלווה במה שהוא מוחזק בידו, הילכך כיון שהגיד זכותו שוב אינו יכול להגיד חובתו לומר שהוא יודע עליו חובה וזכות למלוה, אבל במשביעו חוץ לב"ד ד' וה' פעמים וכפר לו על כל אחת ואחת, וכשבא לב"ד וכפר לו פעם אחת חייב על כל אחת ואחת שהרי היה [יכול] לחזור ולהודות אחר שכפר לו בחוץ לב"ד ד' וה' פעמים, הילכך כל שעתא ושעתא שהוא כופר חשבינן ליה כפירה מעלייתא.
<h2>דף לב:</h2>
גמ' השתא בזה אחר זה דתרויהו כפרי, דמצי למימר ראשון מה יהיה משלך אם העידותיך שהרי כפר השני אפילו הכי אמרת הראשון חייב הואיל ועדיין לא כפר השני, כפר אחד והודה אחד מיבעיא דהכופר בה חייב, ומשני קמ"ל דשני פטור דאמרינן תוך כדי דיבור כדיבור דאמי, ואע"פ שכפר גם הוא בבת אחת עם חבירו, כיון שתכף שהשלים כפירתו בב"ד שלא היה שהות לרבי ליתן שלום לתלמידו דהינו שיעור שתי תיבות שלום עליך, מיד חזר בו והודה לו בב"ד פטור אותו המודה ולא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הילכך פטור אותו מודה.
[לשון הרי"ף] חוץ ממגדף ועובד ע"ז שאומר אלי אתה, אע"פ שחזר מדבורו תכף שהשלים לומר אלי אתה כעובד ע"ז חשבינן ליה, וחייב מיתה בידי אדם אם התרו בו או קרבן בשוגג או כרת היכא דלא אתרו ביה. וכן מקדש את האשה בפרוטה ואמר לה התקדשי לי בזו ותכף תוך כדי דיבור אמר(ו) (לו) [לה] הריני חוזר בי ויהיה הפרוטה מתנה או פקדון, אפילו הכי צריכה ממנו גט. וכן המגרש את אשתו ותכף שמסר לה גיטה ואמר לה התגרשי ממני בזה הגט חזר (בה) [בו] ואמר לה הרי הוא מבוטל שאיני חפץ בגרושין אלו אין בדברו כלום ונאסרת עליו מיד משום אלמנה וגרושה את אלה לא יקחו להם, ואם אשת ישראל נמי היא ובא אחר וקדשה קדושי' קדושין. ופי' תוך כדי דבור כדי שאילת תלמיד לרב דהיינו שלום עליך ר', וצריך עיון דהא אמרינן בפרק מרובה הרי תוך כדי דבור כי אתיא ליה לר' יוסי תוך כדי דבור כדי שאילת רב לתלמיד אבל בשאילת תלמיד לרב לית ליה ובר פלוגתיה אפילו בשאילת רב לתלמיד.0...
<h2>דף לג.</h2>
משביע אני עליכם וכו', שיש לי ביד פלוני ארבעת מינין של ממון ואמרו לו שבועה שאין אנו יודעים לך שום עדות מכל הני תביעות שתבעתנו ולא עשו לנו כמו באותן הדברים ואשתכח בסוף דידעי כל הני אין חייבין אלא קרבן אחד וכללו כל הכפירות בשבועה אחת, אבל אם אמרו העדים וכו', שעשו פרט מכל אלו התביעות חייבין על כל אחת ואחת אע"פ שהוא מין אחד דכולן מין מעות הן.
משביע אני עליכם וכו', שיש לי ביד פלוני ארבעת מינים של פקדון שאינן ממין זה לזה, והם אמרו בכלל שבועה שאין אנו יודעים לך מקום מהם כלום ואשתכח דידעי אין חייבין אלא קרבן אחד, אבל אם אמרו עדים ופרשו מהם מינין כולן חייבין על כל אחת ואחת. ואע"פ דתנא רישא דפקדון תשומת יד (ורגל) [וגזל] ואבדה תנא הא דרבותא אשמעינן דאע"פ שהן מינין הרבה הואיל וכללו כל הכפירות בשבועה אחת אינן חייבין אלא אחת, ואידי דתנא רישא דאשמעינן ריבותא תנא סופא.
משביע אני עליכם וכו', שיש לי ביד פלוני נזק, כגון שאכל שורו פרותיו, ושן מועדת מתחלתו, או ברגל ורגל נמי מועדת מתחלתו הוא דהיינו ממונא, או חצי נזק שנגח שורו בקרן דמשלם חצי נזק דהינו קנסא, ותשלומי ארבעה וחמשה אם גנב ממנו אחד וטבחו או מכרו, שאנס איש פלוני ופתה את בתי וחייב ליתן לי קנס של חמשים כסף ובושת ופגם וצער, או שהכני בני הכאה בלא חבורה, דכיון דליכא חבורה אינו חייב מיתה אלא תשלומין לחודיהו, שאם עשה בו חבורה היה מתחייב מיתה בהאי עדות ודאי פטורין העדים אם כפרוהו דהא ליכא בה תביעת ממון שהרי אין אדם מת ומשלם, ושחבל בי חברי דחייב לו ממון בתשלומין ולא מלקות כדאמרינן בפי' רבתה [תורה] חובל בחברו לתשלומין שאם היתה הכאה לחודיה שאין בה שוה פרוטה אין משלם לו ממון אלא לוקה, ובכפירת עדות כזו פטורין העדים הואיל וליכא ביה כפירת ממון, ושהדליק בה גדיש ביום הכפורים דהוי כרת ומשלם ותובע לו ממון, שאם הדליק גדישו בשבת וכופר לו העדות בהא ודאי העדים פטורין, דהא אין אדם מת ומשלם, וליכא בה תביעת ממון כלל.
<h2>דף לג:</h2>
משביע אני עליכם וכו' שאני כהן או שאני לוי וכל העולם חושבין בי שאני [ישראל] אי נמי שהוא ממשפחת כהנים ואביו היה כהן ידוע, אלא שאומרים עליו שנשא גרושה או חלוצה ונתחלל זרעו, ועל כן זה הבן הוא משביע עליהם שיעידו לו שאינו בן גרושה וחלוצה, וכפרו לו העדים את העדות פטורין, הואיל וליכא בה תביעת ממון, או שישביעם ראובן שיעידו על שמעון שהוא כהן או לוי וכפרו העדות פטורין הואיל ולית בה תביעת ממון. והאי משנה שאיש פלוני כהן או לוי לא הוה צריך למיתני, שאם אפילו הוה תביעה היו עדים פטורין, שהרי אינן חייבין עד שישמעו מפי התובע כדלקמן בסוף פירקין, אי נמי שהשביעם ראובן שתבואו ותעידו שאנס איש פלוני ופתה את בתו, כלומר בתו של שמעון אנסה לוי וכפרו פטורין, דאע"ג דאיכא תביעת ממון אפילו הכי פטורין דבעי שישמעו מפי התובע, וליכא לפרושי שאנס ופתה את בתו כלומר את בתו של עצמו ופטירי משום דקים ליה (דקים ליה) בדרבה מיניה ולית ביה משום תביעת ממון, דכיון דקימא לן בשתה ופגמה וקנסה לאביה פשיטא דפטירי, דהשתא אנסוה אחרים כולהו ארבעה דברים הוו לאביה כ"ש שאנסה הוא עצמו דפטור. או שהשביעו שתבואו ותעידו שחבל (בני) [בי] בני שחייב מיתה, או שהדליק גדישו בשבת דאיכא חיוב מיתה פטור, דהא לית בה תביעת ממון, שאם אפילו הודו לו והעידו לו לא הוו ב"ד מחייבי ליה ממון דהא קים ליה בדרבה מיניה. ויש מי שגורס נמי שחבל בי חברי ומיירי בהכאה (שאם) [שאין] בה שוה פרוטה (דלית בה שוה פרוטה) דלית בה תביעת ממון אלא מלקות לחודיה הילכך פטורין העדים.
<h2>דף לד:</h2>
ואמר ליה אידך לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן ואפילו אמר אחר כן פרעתי לא מהימן, דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ואי טעין (אין) [הן] מנה מנית לי אבל משום מתנה נתת אותם לי או החזרת אותם לי מחמת (שהן) שהפקדתי אותם בידיך או הלויתים לך תחלה ובתורת פרעון לקחתים ממך פטור מלשלם, דאע"ג דאמרי' לעיל בגמ' דבדיני ממונות מתקיימת עדות ראיה בלא ידיעה וידיעה בלא ראיה, כלומר ראייה בלא ידיעה כי האי גונא שראו עדים שמנה לו מנה באפי שהדי, התם מיירי בשכפר לגמרי ואמר מעולם לא מנית לי כלל, וכיון שיש עדים בדבר שמנה לו אע"פ שאינם יודעים (את) [אם] הלואה אם מתנה נעשה כפרן בדבר, אבל היכא שהוא מודה שמנה לו מנה בפניהם אלא שבא מחמת טענה אחרת שאין העדים יכולין להכחישו נאמן ולא תתקיים ראיה בלא ידיעה, וידיעה בלא ראיה כגון שאומרים לו תן לי מנה שהלויתיך והודה לו בפני עדים ואמר להו אתם עדי אם למחר תבעו ואמר לו לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן וזהו ידיעה בלא ראיה, דכל האומר לא הודיתי כאומר לא פרעתי דאמי ואינן יש לו שהודה חייב לשלם אבל אם היה בא בטענה אחרת שיאמר כן הודיתי לך אלא שפרעתים לך אחר כן נאמן שהרי אין העדים יכולין להכחישו.
<h2>דף לה.</h2>
משביע אני עליכם וכו', שאמר לי איש פלוני שיתן מאתים זוז ולא נתן לי, כלומר שהוא בעצמו מודה שלא נתן לו כלום אלא שאומר שלא התנה דבר זה מעולם, ואמרו שבועה שלא שמענו שהתנה לתת לו כלום ואשתכח דידעו פטורין, (שהן) [שאין] חייבין אלא על תביעת ממון (ויש לו) [והכא אין] ממון על פיהם, שהרי יכול לחזור מדבורו הקל שהרי לא קנאם כיון שלא משכם.
משביע אני עליכם וכו', כלומר מעכשו אני משביע עליכם (כשתבעו) [כשתדעו] לי מכאן ועד שנה או שנתים או כל הימים שתבואו מיד ותעדוני ולאחר השבועה ידעו לו עדות ולא באו להעידו הרי אלו פטורין, מפני שקדמה שבועה לעדות וכו', והוא עד דמשמע בשעה שהשביעו כבר היה עד בדבר מעיקרא.
משביע אני עליכם וכו', והן יודעין לו בעדות עד מפי עד פטורין, דהא עדות פסול הוא ולא היה משלם ממון על פיהם, וכתיב אם לא יגיד משמע שבראוין להעיד מיירי שאם היה מגיד היה מתחייב זה ממון.
שלח ביד עבדו, כלומר התובע שלח עבדו להשביע את העדים אפילו הכי פטורין, אע"ג דקימא לן בכל מקום שלוחו של אדם כמותו, הכא לא אמרינן. אי נמי שהנתבע עצמו השביעם ואמר להם אל תפחדו ממני אם תעידו עלי והנני משביע עליכם שתבואו ותעידו עלי מה שאני חייב לפלוני, אפילו הכי פטירי כיון שאינן שומעין מפ(נ)י התובע דכתיב אם לא יגיד והוא מלא, כלומר למד ואו, הילכך עבדינן מיניה תרי לו חד בואו וחד באלף, והכי קאמר אם לא יגיד כלומר אם (לא) [לו] דהינו תובע לא יגיד ונשא עונו.
גמ' אמר שמואל אפילו עידיו בצדו פשיטא, דאי לאו עידיו ביניהם למאי אצטריך תנא דמתני' למתני פטורין, ומשני לא צריכי דמחוי עליהו, כלומר שהופך פניו כנגד העדים, מהו דתימא ודאי להנך דקיימי גביה קאמר והרי ייחוד עדיו, קמ"ל דלא. תניא נמי הכי, כשמואל דאע"ג דקאי גביה פטורין, ראה סיעה של בני אדם ועידיו ביניהם, ועל כרחך בדקאי גביהו קאמ' מדקתני סופא יכול אפילו כל העומדים אצלו ייחד הילכך תני חייבין, ואי לא פריש הכי בהדיא תנא רישא פטור.
עמד בבית הכנסת וכו', ולא אמר כל העומדים כאן, כלומר בצד מזרח או בצד מערב שהיו יושבים שם עידיו, אלא שכלל כל בית הכנסת פטורין, דכתיב ושמעה קול אלה והוא עד, משמע שיהיה מתכוין לצד עדיו מדכתיב והוא עד משמע שנתכוון לו, אבל אם אמר כל העומדים כאן, כלומר לרוח זה ובאותו רוח היו העדים שם אע"פ שלא הזכירם בשם חייבין, שכיון שהסב פניו לצד אותו רוח שעומדים שם עידיו ולא רצה להשביע שאר כל הקהל שיושבין שם לשלשת הרוחות כאלו ייחד עדיו לגמרי חשבינן ליה.
משביע אני עליכם וכו', בגמרא מפרשינן הכי משביע אני בשבועה האמורה בתורה, וכן אני מצוה עליכם בשבועה האמורה בתורה, וכן אוסרכם אני בשבועה האמורה, ובבריתא תני כבלכם אני, כלומר אני מטיל עליכם שלשלאות לאוסרכם בשבועה האמורה בתורה הרי אלו חייבין, שהרי השביעו בשבועת התורה, ומיירי דנקט חפצא בידיה דהיינו ספר תורה או חומש והוא משביעו במה שכתוב בתורה שבזרועו אבל אם השביעו בשמים ובארץ אע"ג דנקט חפצא בידיה הרי אלו פטורין, עד שישביענו בשם המיוחד הכתוב בתורה או בכינוי השם, כגון חנון ורחום שרוצה לומר במי שהוא רחום ובמי שהוא חנון.
באלף דלת וכו', ובכל הכנויין הרי זה חייב, דלא בעינן שם המיוחד דוקא.
המקלל בכלם, כלומר היינו מברך את השם באותן הכנויין נמי חייב, וחכמים פוטרין דבעינן שם המיוחד.
המקלל אביו ואמו נמי באותן הכנויין חייב, דלא בעינן שיקללם בשם המיוחד אלא אפילו בכל הכינויין חייב מיתה, ורבנן (פורטין) [פוטרין] דבעינן שם המיוחד, והיינו רבנן ר' חנינא בר אידי דבעי שם המיוחד דיליף בגזירה שוה מאלה סוטה דכתיב בה יתן י"י אותה וגו', הכא נמי אלה דכתיבה הכא ושמעה קול אלה שם המיוחד דוקא היא, ומקלל אביו ואמו יליף מריבוי דנקט שם דהוי (מיוחד) [מיותר] דהא כתיב ונקב שם וגו' (אלה) [אלא] ודאי לאיתויי כל המקללין שהם חייבין מיתה כזה דבעינן שם המיוחד.
המקלל עצמו וחברו בכולן, כלומר באלו הכנויין עובר בעשה ובלא תעשה אליבא דדברי הכל, דלא בעינן בהא שם המיוחד, דהא לית לן במידי למעבד גזירה שוה דניבעי שמות המיוחדין, ואזהרה דמקלל עצמו דכתיב השמר לך ושמור נפשך וגו'. וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, רוצה לומר שלא תזיק עצמך ולא תקל(ק)ל עצמך, וחברו דכתיב לא תקלל חרש וכתיב ונשיא בעמך לא תאור, הזהיר מן הגדולים עד הגרועים.
יכ[כ]ה אלהים, כלומר אמר לו יככה השם אם לא תבואו ותעידוני, אי נמי שמע קול התינוקות שמלמדין בספר יככה אלהים בשחין רע, והוא אומר לעדים כן וכן יכהו אם לא תבואו ותעידוני זהו ושמעה קול אלה, אע"פ שלא הוציא התובע קללה מפיו לגמרי מיחייב.
אל יככה, כלומר אמר לעדים אל יככה אלהים אם תבואו ותעידוני, ומשמע הא אם לא תבואו ותעידוני יככה. או שאמר להם יברכך השם וייטיב לך אם תבואו ותעידוני דמשמע אם לא תבואו אל יברכך וייטיב לך. ר' מאיר מחייב, דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. ובגמרא מוכח דאיפכא תנינן ר' מאיר פוטר (דהוי) [דהא בעי] ר' מאיר תנאי כפול כתנאי בני ראובן ובני גד, והכי תנינן ר' מאיר פוטר דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, וחכמים מחייבין דלא בעו תנאי כפול דאמרינן מכלל לאו אתה שומע הן.
גמ' יש שמות שנמחקין, אע"ג דאסור למחוק את השם, דכתיב ואבדתם את שמם וכתיב בסמוך לא תעשון כן לי"י אלקיכם. כתב אלף למד כלומר דאשכחן במקום אלף למד ששתי אותיות אלו הם שם בפני עצמו הילכך אין נמחק, אבל שד משדי נמחק דהא אינה תיבה בפני עצמה בשום מקום. וא"ת (קמ"ל מאי) [מאי קמ"ל] דאלף למד דאינו נמחק פשיטא דהא שם גמור הוא, וי"ל הא קמ"ל דאע"ג דבהא דוכתא אי לא לכתב אלא שם של אלף דלת יהיה בטעות אימא לא ליקדוש, קמ"ל.
<h2>דף לו.</h2>
ויבא אותו באלה, נבוכדנאצר לצדקיהו שלא ימרוד בו, וכתיב וגם במלך נבוכדנאצר מרד אשר השביעו באלקים, ובמה השביעו באלה וקא קארי ליה שבועה.
ארור בו נדוי בו שבועה בו קללה, כלומר כל הלשונות הללו הוא משמש [אם אמרו בלשון נידוי ה"ל נידוי] הילכך צריך [לפרוש] הימנו, ועוקרן שהוא קללה כדכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וכו', רוצה לומר שיעקר מן העולם ויכרת הוא וזרעו.
אמן בו שבועה בו (קללת) [קבלת] דברים בו האמנת דברים בו אמן בו שבועה, כל העונה אמן אחר השבועה כמוציא מפיו דאמי, בו קבלת דברים, כלומר האומר לחברו ע"מ שתתקיים תנאי זה כך וכך אעשה לך כך וכך ואמר אמן קבל דבריו וחייב לקבל תנאו, בו האמנת דברים, כלומר ראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחנה שהוא לשון מאמין הדברים שיהיה רצון שיהיו אמת.
לאו שבועה הן שבועה, כלומר מי שמתכוין לומר לא אוכל היום או לא אוכל ככר זו ויאמר אותו שני פעמים, ידות של שבועה הוא ונאסר לאכול כאילו נשבע עליו, וכן הן נמי שבועה אם יאמר דבר פלוני אעשה אותו היום ואמרו שני פעמים קבל עליו לעשותן כאילו נשבע עליו, ומשמע דוקא שגמר בלבו להיותם במקום שבועה.
מהו ללקות, על מי שמקלל עצמו וחברו, בכולם אינו לוקה דהוה לאו שאין בו מעשה, וכתיב אם לא תשמור לעשות גבי מלקות דכתיב והפלה י"י את מכותך וגו'. אי נמי דלא דאמי ללאו דחסימה דיש בו מעשה, חוץ (ממה שנשבע) [ממימר ונשבע] אפילו שנשבע שיאכל ולא אכל דגמרינן מנשבע לשעבר דהיינו אכלתי ולא אכלתי דכתיב בהו מלקות בהדיא מדכתיב לשוא לשוא שני פעמים אם [אינו] ענין לשוא תנהו ענין לשקר דומיא (ב)[ד]שוא דהיינו לשעבר שתכף שיצתה שבועה מפיו הויא לשוא וכתיב בהו מלקות, כי לא ינקה י"י, כלומר ב"ד של מעלה הוא דאין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין אותו, ואע"ג דלית בהו מעשה אלא (עקירות) [עקימת] שפתים, הם הכי נמי נשבע שיאכל ולא אכל לקי, ואע"ג דהוי התראת ספק שהרי יכול למתרין בו למה לא תאכל ככר זו הלא נשבעת עליו שתאכלנו יכול הוא לומר עדין יש לי שהות ביום שאוכל לאוכלו, ומימר דכתיב לא יחליפנו וגו', ומקלל חברו בשם דכתיב לא תקלל חרש ונשיא בעמך לא תאור, ואע"ג דלית בהו מעשה גדול אלא מעשה כל שהו דהיינו עקימת שפתיו חייב ולקי עליה.
<h2>דף לו:</h2>
שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים וכו', איידי דתנא בשבועת העדות שאינה נוהגת בנשים ולא בקרובים ובפסולין תננהו הכא בפקדון דבכולהו נהיגי, בקרובים כלומר שבעל הפקדון דהיינו הנפקד קרוב למי שהפקידו, בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד, אם הוא נשבע מפי עצמו, כלומר שהוציא שבועה מפיו או שענה אחר שהשביעו אמן ואחר כך הודה חייב קרבן דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו, כלומר בכל ענין אפילו שלא בפני ב"ד, אבל מפי אחרים ולא ענה אמן, כגון שאמ' לו משביעני עליך שתחזיר לי פקדוני ואמר אין לך בידי אינו חייב עד שיכפור בו בב"ד משום דמושבע מפי אחרים בפקדון לא כתיב ומשבועת העדות גמ' דכתיב בהדיא ושמעה קול אלה, והתם בב"ד כתיב אם לא יגיד ונשא עונו מקום שאם הגיד זה מתחייב זה ממון מיד, הם הכי נמי בשבועת הפקדון בעינן [גליון. י"ל כגון] בפני ב"ד, דסבירא ליה לר' מאיר דון מינה ומינה, כלומר דילפינן דבר זה ממקום אחר לגמרי יהבי ליה דין אותו ממון שאנו מוצאין בו זה הדין אע"ג שהוא הפך ממה שהוא נמצא כתיב בדבר זה. ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתרא, כלומר אע"ג דילפינן מושבע מפי אחרים משבועת העדות יהבינן ליה דין נשבע מפי עצמו שהוא נמצא כתיב בשבועת הפקדון, וכיון שכפר בו אפילו שלא בפני ב"ד חייב.
וחייב על זדון שבועה, כלומר אע"פ שהוא מזיד ויודע בעצמו שהוא נשבע לשקר, ועובר על מה שכתוב בתורה לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו, ויודע שחייבה עליו תורה קרבן דהיינו אשם הנקנה בשני שקלים, אפילו הכי דהוא נשבע עליו חייב' תורה על מזיד זה קרבן, דהא לא כתיב ביה ונעלם ממנו כדכתיב בשבועת ביטוי ובטומאת מקדש וקדשיו, ש"מ לחייב על המזיד כשוגג. ועל שגגתה עם זדון הפקדון, כלומר יודע אני שיש בו איסורא אלא שאיני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו חייב דהיינו שגגת קרבן, אע"ג דבכל התורה לא שגגת קרבן שמה שגגה הכא עבדינן כיון דחדוש הוא, דלא אשכחן דבר שזדונו לאו לחודיה ומייתי קרבן אלא א"כ היה זדונו כרת דין הוא שיביא קרבן נמי על שגגת קרבן לחודיה. ואינו חייב על שגגתה, כלומר שגגתה גרידתא, כלומר אם היה סבור (לישראל) [לישבע] באמת משום (ב)[ד]אנוס הוא. אשם בכסף שקלים, כלומר הקנוי בשתי הסלעים דהכי כתיב גבי איל אשם בערכך כסף שקלים וגו', ולא פחות אפילו הוא עני שבעניים כלומר קרבן קבוע הוא מייתי ולא עולה ויורד דאשכחן בשבועת העדות.
שב[ועת] הפקדון כיצד וכו', אמר בשבועה שאין לך בידי כלום דהיינו נשבע מפי עצמו או שאמר לו וכו', דהוי מושבע מפי אחרים חייב (לומר) [לר"מ] כדאית ליה בב"ד ולרבנן כדאיתא להו בין בב"ד בין שלא בב"ד, אי נמי האי סתמא לדברי הכל מיירי כשהשביעוהו אחרים וענה אמן.
השביע עליו חמשה פעמים אפילו בפני ב"ד וכו', וכפר על כל אחת ואחת שהרי היה יכול לחזור ולהודות הילכך על כל שבועה ושבועה קא כפר ממונא, ולא דמי לשבועת העדות דהתם בכל חמש השבועות לא כפר ממונא אלא בשבועה ראשונה, שהרי אינו יכול לחזור ולהודות דתו לא מהימנינן לסהדותיהו דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, הילכך דין שלא יתחייב קרבן אלא האחת, אבל בפקדון שאמרה תורה לא תגזול ועשה אותו תורה לא תעשה הנתק לעשה דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל וכו' ש"מ דמצוה הוא.
היו חמשה תובעין אותו וכו', שבועה שאין לכם בידי כלום אינו חייב אלא אחת, אע"ג דאשתכח דלכולהו חייב הואיל וכללם בחדא שבועה. שבועה שאין לך בידי כלום ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת, דכמאן דאמר שבועה לא לך שבועה לא לך דמי. ר' אליעזר אומר עד שיאמר שבועה באחרונה, כלומר ולא לך ולא לך שבועה דכי אמר הכי הוי (נמי) [כמי] שאמ' לכל אחת ואחת וחייב על כל אחת ואחת, אבל כשאומר שאין לך בידי לא לך ולא לך אינו חייב אלא אחת דכולהו כללינהו בשבועה קמייתא. ר' שמעון אומר וכו', בין שהזכיר שבועה ראשונה או אחרונה לא הויא פרטא עד שיזכיר שבועה לכל אחד ואחד.
תן לי פקדון ותשומת יד וכו', אע"ג דאשתכח דכל הני מינייהו הוו ברשותו אינו חייב אלא אחד הואיל וכללם בחדא שבועה, אבל אם פרט אותם בשבועתו אע"פ שלא הוציא אלא שבועה אחת מפיו חייב על כל אחת ואחת, ואם היו חמשה תובעין אותו ארבעה מינין אלו שהם פקדון תשומת יד וגזל ואבדה מיחייב עשרים חטאות.
תן לי חטים ושעורים וכו', משנה זו כמשנה שלמעלה ממנה ובסופא דקתני חייב על כל אחת ואחת אם הוא תובע אותו שלשה המינין האלו מחייב חמש עשרה חטאות. ר' מאיר אומר אפילו אמר חטה ושעורה וכוסמת, כלומר שהטוען את חברו חטה ואלו טענו חטין בלשון רבים כדכתיב והחטה והכוסמת לא נוכו, ואם נשבע שאין לך בידי חטה אחת אינו יכול לומר לא נשבעתי שאיני חייב לו כור תבואה אלא כך נתכוונתי שלא הפקיד בידי אחת לבדה אלא חטין רבות ולא יתחייב קרבן קמ"ל דלשון חטה נופל על חטים הרבה שנשבע שאין לך בידי ואשתכח בידו כור חיטים מיחייב קרבן על שבועתו.
אנסתה ופיתתה וכו' חייב דממונא קא כפר ליה, שאם הודה לו היה משלם בושת ופגם, שאפילו היה מודה לו לא מיפטר בהודאתו דהא ממונא הוא ולא קנסא, אבל חמשים כסף דקנס הם לא נתכוון לתבוע דלא חשיב בעיניה כלום שמתיירא הוא שמא יודה לו בהם ויפטר בהם לגמרי, ור' שמעון פוטר מקרבן שבועה דסבירא ליה דעיקר תביעתו בשביל הקנס הוא שהוא קצוב ואליו נתכוון, אבל בושת ופגם שהוא דבר מועט ושמא יבא לפני ב"ד שימעט אותו הרבה בשביל שהוא אינו חשוב ונכבד בעיניו כל כך, הילכך לא נתכוון לו כלל דאילו הוה מודה בה מיפטר כי כפר ליה נמי לא ממונא קא כפר ליה.
גנבת את שורי וכו' משביענני ואמר [אמן] חייב, שהרי הקרן כפר לו, ואפילו לר' שמעון דסבירא ליה דשביק בושת ופגם (וזרע) [ותבע] קנס הכא מודה דלא שביק קרנא ותבע כפל, דהתם היינו טעמא דר' (ישמעאל) [שמעון] לפי שהקנס הוה דבר קצוב, ודבר גדול שהוא חמשים כסף יותר מן הקרן, אבל הכא דקרן חשיב כמו הכפל, ועוד שאין הכפל דבר קצוב בודאי לא שביק ממונא ותבע קנסא. גנבתי אבל לא, כלומר שהודה בקרן וכפר בתשלומי ארבעה וחמשה והודה אחר השבועה פטור מקרבן שהרי לא כפר לו ממונא דהא אם הודה לו נמי הוה מיפטר דמודה בקנס פטור, ועוד דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה וארבעה, והכא כיון שהודה לו שגנב מיפטר מיד הכפל נמצא שלא נשאר עליו אלא שלשה וארבעה לבקר, ואפילו היו באין עדים על הטביחה והמכירה מיפטר מתשלומין כלל הילכך לאו ממונא קא כפר ליה.
המית שורך את שורי וכו', כלומר המית שורך את שורי שהוא מועד ומיחייבת לי נזק שלם שהוא ממון גמור, משביענני וכו' חייב קרבן על השבועה דממונא קא כפר ליה, ודוקא בשור שהוא מועד אבל בשור תם פטור דקנסא הוא.
המית שורך את עבדי וכו', פטור דשלשים של עבד קנסא הוא, שהרי אע"פ שאינו שוה אלא פרוטה משלם שלשים, ואם הודה לו נמי לא היה משלם לו כלום דמודה בקנס פטור, הילכך כשכפר לאו ממונא קא כפר ליה.
אמר לו חברו חבלת בי וכו', משביענני ואמר אמן חייב הוא דהא ממונא קא כפר ליה, שהן חמשה דברים נזק צער וריפוי ושבת ובושת, שאם היה מודה לו היה מתחייב לו בכולן.
אמר לו עבדו הפלת את שיני וכו', פטור דיוצא לחרות בשן ועין או בראשי איברים שאינן חוזרין קנסא הוא, ואי הוה מודה ליה הרב מיפטר ולא היה יוצא לחרות, הלכך פטור מקרבן שבועה דהא לאו ממונא קא כפר.
זה הכלל וכו', כלומר כל הכופר על דבר שאם הודה בו מחמת עצמו שלא בעדים היה מתחייב לשלם, עכשיו שכפר ונשבע מיחייב קרבן כשחזר והודה, וכל הכופר ונשבע בדבר שאם היה מודה מחמת עצמו הוה נמי מיפטר כגון קנסות, עכשיו אע"פ שכפר בו כשיחזור ויתודה עליו מיפטר בקרבן, זה הכלל לאיתויי מאי לאיתויי חצי נזק צרורות דמשלם על פי עצמו דהא ממונא הוא אע"ג דלא משלם אלא חצי נזק דהא תולדא דרגל היא שהיא מועדת מתחלתה אלא שהלכה למשה מסיני דלא משלם אלא חצי נזק הילכך אם נשבע עליהן חייב קרבן.
<h2>דף לח:</h2>
שבועת הדיינין הטענה שתי כסף, כלומר שבועת הדיינין שהדיינין משביעין על ידי הודאה מקצת הטענה שלמדוה מאשר יאמר כי הוא זה, וכתיב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, דהיינו שבועת הטענה שהשבועה באה על ידה, לא תהא פחותה משתי כסף. וההודאה (שמתחייבת) [שמחייבתו] לישבע לא תהא פחותה מפרוטה, דהא שתי כסף שתי מעין הן והן שליש הדינר, דתנן שש מעה כסף דינר. ובגמרא פליגי בה רב ושמואל אי בעינן מכפירה לחודה שתי כסף חוץ מן ההודאה שהיא שוה פרוטה, נמצא להאי סברא צריך שיטעננו שתי כסף ופרוטה ויכפור לו השתי מעין ויודה לו על הפרוטה, ואיכא מאן דאמר דבין הכפירה וההודאה ליהוי שתי מעין, ומסקנא דמכפירה לחודה בעינן שתי כסף, אבל אם היתה הטענה פחות משתי כסף אע"ג שיש בהודאה שוה פרוטה לא משבעינן ליה. אי נמי אפילו תהא הטענה שתי כסף אם ההודאה פחות משוה פרוטה לא משבעינן ליה, ואי ההודאה אינה ממין הטענה דפטור משבועה, שתי כסף יש לי בידך והשיב לו אין לך בידי אלא פרוטה אחת פטור, כי הפרוטה של נחשת היא והוא טענו כסף.
שתי כסף ופרוטה וכו', כלומר אבל אם טענו שתי כסף ופרוטה והודה לו בפרוטה חייב, דהא מודה מקצת הטענה ממין הטענה הוא, דקסבר האי תנא טענו חטים והודה לו בשעורים פטור והא דאמרינן שטענו שתי כסף והודה לו בפרוטה דפטור משום האי טעמא דמה שטענו לא הודה לו דוקא בשטענו כסף משקל שתי כסף, כלומר ולא שתי מעין ממש שהן מטבע שאם טענו מטבע והודה לו בפרוטה חיובי מחייב דהא פרוטה נמי ממין מטבע הוא והכי אמרינן בגמרא.
מנה לי בידך אין לך בידי פטור, שהרי אין כאן הודאה כלל, ואם היה אמת לא היה יכול להעיז פניו ולומר אין לך בידי, אבל אם הודה בחמשים חייב, דכיון שהודה לו במקצת משמע שיש ממש בדברי התובע, ומשום שאין יכול להעיז בפני בעל חובו והודה לו מה שהוא יכול עתה לפרוע, ואם היה בידו יותר כמו כן היה מודה לו אלא שאין לו ומתירא ממנו שמא יכוף אותו לפורעו, הילכך אין לנו להאמינו בזה שהוא כופר עד שישבע שהוא כדבריו, שאם לא תשביענו עכשו ותניחנו על אמונתו שיפרענו כשיזדמן לא אפשר, כיון שיצא מב"ד זכאי עכשיו שוב לא יפרענו עד זמן ארוך, הלכך מוטב שיצא משפטם לאור מיד או להודות לו מחמת פחד השבועה או לכפור לו ויתיאש ממנו.
מנה לאבא בידך וכו', אע"פ שאמרנו דהיכא דמודה מקצת חייב שבועה, אבל פעמים יש שאע"פ שמודה מקצת פטור, כגון שהבן טוען לראובן מחמת אביו שהפקיד בידו מנה, ולא מבעיא אם יכפור לו הכל דפטור, אלא אפילו יודה לו במקצת, לפי שאנו חושבין אותו כמשיב אבידה שהיה יכול להעיז ולכפור הכל, ומדלא העיז הרי זה כמשיב אבדה שאינו חייב שבועה, כדאמרינן במסכת גיטין המוצא מציאה לא ישבע משום תיקון העולם.
[לשון הרי"ף] גמרא גרסינן בשנים אוחזין בטלית תאני ר' חייא מנה לי בידך אין לך בידי כלום וכו', משלם חמשים על פי עדים ונשבע על השאר מדין ק"ו, ומה הודאת פיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה כשמודה במקצת, עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שיחייבוהו שבועה. ותני ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והילך, כלומר שמוסר אותם לב"ד חייב, כלומר אכתי חייב שבועה כדין מודה מקצת, ולא אמרינן כיון שפרעם נמצא שהוא תובעו חמשים דינרין והלה כופר בכל, דכיון שבתחלה הכניסתו בפני ב"ד היה תובעו זה מנה אשתכח דמודה מקצת קרינא ביה. ורב ששת [אמר] הילך פטור, דבתר השתא אזלינן שאין תביעה ביניהם אלא בחמשים זוז שזה תובעם וזה כופר בהם. נשבע וגובה מחצה, כלומר נשבע הלוה כדין כל מודה מקצת טענה וגובה המלוה מחצה מבני חורין, ואע"ג שהעדים אומרים שפרעו כלו כיון שהודה שלא פרעתי אלא מחצה אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים, שאם לא היו עדים כלל לא הוה כל כמיניה לאישתבועי ולהפסיד לזה ששטר חוב מקויים בידו, והיה גובה מלוה כל חובו משלם, אלא שהיה משלם עליו אם יטעון הלווה אישתבע לי כדאמרינן לקמן אמר רב פפא האי דמפיק שטרא לחבריה ואמר ליה שטרא פריעא הוא לאו כל כמיניה אלא אמרינן ליה זיל שלים, ואי אמר אשתבע לי משבעינן ליה, כלומר בחפץ כדין פוגם שטרו שהיא שבועת המשנה שהיא חמורה כשבועת התורה, אבל אי לא טעין לא טענינן ליה אבל כיון שהעדים מסייעין אותו יפה כמו שנשבע שפרע מחצה ומיפטר, אבל בלא שבועה לא מיפטר כיון שאין דבריו ודברי העדים שוין, ודוקא מבני חורין אבל ממשעבדי לא מצי למיטרף משום דמצו לקוחות למימר אנן אשהדי סמכינן שמעידין שנפרע מלשלם ומשום קנוניא הוא מודה פלגא, הילכך יתן מבני חורי שלו אם יש לו ואם אין לו מפסיד המלוה. ואפילו לר' עקיבא וכו', כלומר וא"ת אמאי ישבע (ונאמן) [ויהא נאמן] בדבורו הקל שפרע מחצה שהרי משיב אבידה הוא באותן חמשים זוז אחרים שמודה שאם היה רוצה היה כופר בכל, והיה (משחה) [משוה] דבריו לעדים והיה נאמן ומפטר לגמרי, הילכך משיב אבידה הוא, ואשכחן ר' עקיבא דקרי ליה משיב אבידה גבי שטר שכתוב סילעין סתמא, מלוה אומר חמש ולוה אמר שתים לדברי הכל לווה נאמן דהא יד בעל השטר על התחתונה, אבל אם לווה אומר שלש חשיב ליה ר' עקיבא כמשיב אבידה באותו [דינר] ולא משתבע אשני דינרין אחרים שתובע ממנו המלוה יותר, ומשני לא דאמי מילתה דר' עקיבא להא, דמילתיה דר' [עקיבא] ליכא שטרא שיכחיש טענת הלוה אם היה טוען לא הויא לה שתים הילכך חשבינן ליה באחד ודאי משיב אבידה, אבל הכא דאיכא שטרא בידיה שיש לו עליו מנה שהיא מוכחת שאין בדבריו ממש, שאם פרע היה תובע ממנו שטרו ולא היה מניח בידו בשום ענין, הילכך לא היה לו פתחון פה שלא יודה לו במקצת שלא נפרע ועל אותו מקצת הניח השטר בידו נמצא דלא משיב אבידה הוא כלל וראוי להשביע עליהם.
מנה לי בידך אמר לו הן, כלומר בפני עדים ואמר להם אתם עדי, נתתיו לך פטור מלשלם ופטור משבועה דאוריתא. אין לך בידי, כלומר לא היו דברים מעולם חייב לשלם ואינו נאמן בשבועה שהרי הוחזק כפרן, שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי.
מנה לי בידך אמר לו הן אל תתנהו לי אלא בפני עדים ולא סגי בשבועה לחודה אלא תשלומין מעליו...
ליטרא זהב וכו', פטור שאין כאן הודאה ממין הטענה. אבל אם אמר לו דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית וכו', מוקים לה בגמ' בטוענו בדבר מטבעות, כלומר שאינו טוענו משקל אלא דינר זהב שהוא טבוע בצורה ידועה, וזה הודה לו מטבע, אע"פ שזו כסף וזו נחשת ממין הטענה הוא דכולהו מטבעות נינהו ומנה מהן עד פרוטה, דפרוטה נמי מין מטבע הוא, ואיכא הודאה ממין הטענה.
כור תבואה יש לי בידך, לתך הוא חצי כור דלא ממין הטענה הוא, שאין קטנית בכלל בלשון תבואה, אבל אם טענו כור פירות וכלל קטנית בלשון פירות.
טענו חטים והודה לו בשעורים פטור משבועה דלא ממין הטענה הוא. ורבן גמליאל מחייב, דלא בעי הודאה ממין הטענה, וה"ה דמחייב בתבואה וקטנית ובליטרא זהב וליטרא כסף, משום דרבן גמליאל מודה במקצת הטענה קא בעי, אבל הודאה ממין הטענה לא בעי.
הטוען לחברו בכדי שמן, כלומר כדים מלאים שמן. מפרש בגמרא ובהא פליגי אדמון ורבנן, דאדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים וכשהודה בקנקנים וכפר לו בשמן הוי כמי שטענו חטים ושעורים והודה לו באחת מהן וסבר אדמון דחייב שבועה, ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים ולא טענו אלא שמן והוא הודה לו בקנקנים, והרי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, ור"ג שאומר רואה [אני] את דברי אדמון לאו למימרא דסבירא ליה ממין הטענה אלא לדבריהם דרבנן בר פלוגתיה דסבירא להו דבעו ממין הטענה נראין דבריו מדבריהם.
טענו בכלים וקרקע ואפילו מודה במקצת הקרקע פטור, דאין נשבעין על כפירת קרקעות, במקצת כלים חייב, כלומר לא מיבעיא בכלים דמחויב שבועה אלא אפילו על הקרקעות הוא נשבע על ידי גלגול, כדתנן זוקקין את הנכסים שאין להם אחריות עם הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהם.
אין נשבעין על טענת חרש שוטה, כלומר אע"פ שיודה לו במקצת, לפי שאין בדבריהם ממש, וכ(ש)משיב אבדה חשבינן ליה כשהודה להם במקצת, דהא לאו בר דעה נינהו, והיינו דכתיב כי יתן איש אל רעהו ואין נתינת קטן כלום.
ואין משביעין את הקטן, אם הקטן מודה הוא מקצת, לפי שאינו יודע בחומר שבועה וישבע לשקר, אבל נשבעין לקטן ולהקדש, ובגמרא מקשינן סופא לרישא, ומשני דהאי נשבעין לקטן בגדול הבא מחמת אביו מיירי, והאי דקרי ליה [קטן] משום דלגבי מילי דאבוה קטן הוא ואפילו הכי נשבעין על טענתו דסבירא ליה להאי תנא דלאו משיב אבדה הוא, דכי היכי דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו הכי נמי אינו מעיז פניו בפני בנו כיון שהוא טוענו בטענת בריא.
ולהקדש ליפרע מנכסי הקדש, וא"ת פשיטא דמה לי משעבדי להקדש ממשעבדי להדיוט, דתנן הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה, ומשני מהו דתימא לימא אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ואם לא היה אמת לא היה אומר שעדין לא נפרע מן החוב, קמ"ל דאפילו לגבי הקדש חיישינן לקנוניא ולא יפרע אלא בשבועה.
והיכי משבעינן ליה היכא דמודה מקצת, באיזה דבר אנו משביעין אותו ומשיב בשבועה האמורה בתורה דכתיב ואשביעך ביי אלהי השמים, והיה סבור שהשיב שצריך להשביעו בשם המיוחד ביי אלהי השמים ומשום הכי מקשינן ליה כמאן כר' חנינה בר אידי שאמר בסוף פירקין בשבועת העדות דבעי שם המיוחד ולא סגי בכינויין דיליף מסוטה דכתיב שם המיוחד, ורבנן פליגי עליה ואמרי דכל המשביע עדים בכנויים של שם כגון חנון ורחום שרוצה לומר במי שהוא רחום במי שהוא חנון וכפרו חייבין, אפילו תימא דאפילו בכנוי סגי והאי בשבועה האמורה בתורה דקאמינא ויליפנא מאליעזר עבד אברהם לענין אתפוסי חפצא בידיה קאמינא, שהתפיסו אברהם חפץ דהיינו מצות מילה כדכתיב שים נא ידך תחת ירכי וכתיב וישם העבד את ידו וגו', וכדרבא דקרי ליה טועה בדבר משנה מי שמשביעו בלא חפץ אע"ג דמשתבע ליה בשם המיוחד, אלא חפץ בעינן דינקוט בידיה, אבל אינו צריך אלא שמות של כנויים אם רוצה לומר שם שמים ואם אינו רוצה אלא שמשביעו במצוה זו אני נשבע לך שאיני חייב לך כלום סגי בלא הזכרת כנויין.
כטועה בדבר משנה, שהטועה בדבר האמוראין כטועה בדבר משנה כדאמרינן בסנהדרין ואפילו בפלוגתא דרב ושמואל ובפלוגתא דאביי ורבא.
האי דיינא דאישתבע בתפילי, כלומר בלא ספר תורה כולה ולא ילפינן מאברהם דניתנה [תורה] ונתחדשה הלכה. ולית הלכתא כותיה דרב פפא וסגי בנקיטת חפצא בידיה אפי' אחת כגון תפילין וציצית וילפינן מאברהם שהשביעו במצוה אחת ודנין אפשר [מ]שאי אפשר, אע"ג דלא הוה לאברהם מצוה אחרת שיוכל להשביעו עליה, אי נמי יש לומר דהתם אפשר הוא שהרי היה יכול להתפיסו ולהשביעו בספר תורה של שבע מצות שהיה מחובר בידם לפרש בהם משפטיהם והלכותיהם, כדאמרינן במס' ע"ז, ע"ז של אברהם אבינו ארבע מאה פירקי הוו, ולא רצה להשביעו בהם אלא במצוה אחת לחודה ש"מ דסגי במצוה אחת.
שבועה מעומד, כלומר בעת שישבע צריך שיעמוד על רגליו ולא ישב מפני שיתן אל לבו פחד ורתת וחלחלה על השבועה, ותלמיד חכם שיודע עונש שלו אפילו מיושב, שהרי אינו צריך יותר להתרות בו.
שבועה בספר תורה, כלומר לכתחלה כדי שיפחד הנשבע כשהוא זוכר עונשין וקללות שכתובין בתוכו ויודה על האמת, אבל תלמיד חכם שזוכר אותם לכתחלה משביעין אותו בתפיליו דהא לית הלכתא כרב פפא.
<h2>דף לט.</h2>
וכאן ממנו וממשפחתו, כלומר דכתיב אל תתן את פיך לחטוא את בשריך, וקרוביו של אדם היינו בשרו. וכרת האמור בתורה דאמ' בו ובמשפחתו אינו רוצה לומר אלא מבניו לחודיהו כדכתיב ערירים ימותו, אבל הכא אפילו בשאר קרובים.
ובא אל בית הגנב זה הגונב דעת הבריות, שאין לו ממון אצל אחרים אלא חמשים והוא טענו מנה כדי שיפדה עצמו מן השבועה עשרה דינרים או עשרים דינרים, שאם היה חייב לו כלל לא היתה שבועה שישביענו.
<h2>דף מ.</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו, כלומר לא שאנו דדיקינן דליהוי בכפירת הטענה שתי כסף למר כדאיתה ליה ולמר כדאיתה ליה בתחלה טענה שתי כסף דהיינו בין כפירה והודאה לא הוו שתי כסף, הני מילי היכא דליכא עדים בדבר ואינו נודע לב"ד אלא על ידי הודאת הלווה, אבל בהעדת עד אחד, כלומר שהלווה כופר בכל ועד אחד מעיד שהלוה אותו אפילו לא טענו אלא בפרוטה וכפר בה חייב שבועה, שאם היו שנים היו מחייבין אותו לשלם אותו פרוטה, עכשיו דליכא אלא עד אחד מחייבו לשבועה אבל בפחות משוה פרוטה אפילו על ידי עדים לא היה מתחייב בממון אם רוצה לגזלה דהא לאו ממונא הוא ואיתיהיב למחילה.
טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן והמין השני כופר בו לגמרי חייב לישבע דמודה במקצת קרינא ביה, ולא אמרינן הרי כל מין השעורים מודה לו וכל מין החטים כופר לו ואין כאן הודאת מקצת באותו מין שכופר אלא שיש ביניהם כפירה בשני המינין משתבע על מין שני שהוא כופר.
טענו חטים והודה לו בשעורים פטור, דהא מה שטענו לא הודה לו ובשהודה לו לא טענו, ולקמן פסקינן דפטר מתשלומין של שעורים נמי דאהודאת המלוה סמכינן, ואמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים, דכיון שאינו תובעו שלו נמצא שמחל אותם לו אע"פ שהלוה אותם לדברי הלווה, ורבן גמליאל מחייב דלא בעי ממין הטענה כיון שהוא תובעו הרבה וזה מודה לו דבר מועט ראוי להשביעו כאילו היה תובעו דמי כור חטים והודה בדמי כור שעורים דלדברי הכל משתבע ולית הלכתא כותיה, קמ"ל דפטור לגמרי כדפרישית לעיל שהרי גילה דעתו שמחל לו השעורים, והכי אמרינן בגיטין בפ' השולח גט לאשתו, ת"ר האומר עשיתי פלוני עבדי לבן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זכה לו על ידי אחר, כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים ותחזור המתנה לבעלים הראשונים, דכיון שהמקבל המתנה אומר שלא קיבל אותה מה יזיק למי שנותנה לו כיון שלא רצה לקבלה, ואפילו אם תמצא לומר שקבלה הרי עכשיו מפקידה לו מתנתו, הלכך דין הוא שתחזור המתנה לו, והכא נמי דין הוא שלא תשלם לו גם דמי השעורים שהרי המלוה מודה שלא הלוה לו כלום, ואפילו אם תמצא לומר שהלוה לו עכשיו הוא מוחל הכל.
<h2>דף מ:</h2>
טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים, כלומר מי שהיה לו לטעון על חברו חטים וטענו חטים ושעורים ולא הספיק לטוענו שעורים עד שקדם זה ואמר חטים אין לך בידי אבל שעורים יש לך בידי, אם כמערים, כלומר אם נראה לב"ד שקפץ להודות כדי שלא יטעננו זה שעורים ויתחייב לו שבועה בהודאת שעורים חייב שבועה אם המלוה אומר ששניהם יש לי בידו, ואם כמתכוין להשיב על טענתו של חטים ולא כקופץ פטור משבועת התורה דהא מה שטענו לא הודה לו.
לפיכך יצאו כלים למה שהן, כלומר יצאו כלים ליכתב בפי' למה שהן להתחייב עליהן בכל שהן, דהוה ליה למכתב כי יתן איש אל רעהו כספים, ואנא אמינא מה כספים שנים ודבר חשוב אף כל שנים ודבר חשוב, אלא להכי כתב כלים לומר דלא כלים דבר חשוב אע"ג דלא שתי כסף, לפי שהן צריכין לתשמיש האדם הרבה ותועלת גדולה באה לאדם על ידיהם כפירתן בדבר מועט מיקרי דבר גדול וחשוב.
ומשביעין אותו שבועת היסת, היסת לשון שומא ששמו חכמים עליו שבועה כדי להפיס דעתו דמלוה, איכא דמתני להא דרב נחמן אסופא דמתני' דקתני מנה לי וכו' פטורין דשמא פרעו ואמר רב נחמן על הא משביעין וכו', (כ)מאן דמתני להא דרב נחמן ארישא דמעולם לא הודה לו ואפילו הכי משבעינן ליה כ"ש אסופא שהודה פעם אחת שיהיה חייב לו שאין לנו להאמינו שמא פרעו עד שיש דררא דממונא נראה לכל להתעסק שעסק היה ללוה עם המלוה שהרי הודה לו, הלכך יש עלינו מן הדין להשביעו, אבל רישא דליכא דררא דממונא, כלומר שלא נודע לנו בעדים אם נהיה עסק עמו מעולם או לא אין לנו להשביעו שאם אתה אומר כן כל בני העולם יכול להשביע בכל יום ויום.
<h2>דף מא.</h2>
והלכה כמאן דמתני לה ארישא דאע"ג דליכא דררא דממונא משביעין אותו בב"ד, ומוכחינן מדמקשינן בפ"ק דבבא מציעא השתא נמי מחייביה מדרב נחמן דתנן מנה לי בידך אמר אין לך בידי כלום פטור, ואמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת, שמעינן מיהא דהלכתא כלישנא קמא.
מאי איכא בין שבועה דאוריתא דהיינו שבועה דמודה מקצת לשבועה דרבנן דהיינו שבועת היסת, ואע"ג דידעינן דטובא איכא בין שבועה דאוריתא לשבועה דרבנן, דשבועה דאוריתא נקיט חפצא ושבועה דרבנן לא נקיט חפצא, הא לא שאיל אטכסים שבועה מאי (חיזוק) [חילוק] יש בין זו לזו, אלא למידע דניהו דבשבועה מיבעיא ליה מאי ביניהו, איכא ביניהו דשבועה דאוריתא לא אפכי, דהא קימא לן כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, ואם אמר הלווה שמודה מקצת שנתחייב לישבע ויאמר (להלוה) [להמלוה] השבע וטול אין הרשות בידו לאפוכי למלוה השבועה, דמצי אמר ליה לא לאישתבועי כיון דהא שדייה לשבועה דאעלן אם תרצה השבע ותיפטר ואם לא תרצה פרע לי כל מה שאני ממך, אבל בשבועה דרבנן כגון שכפר בכולן דמשבעינן ליה שבועת היסת מדרבנן הפכינן, שיכול הלווה לומר למלוה השבע וטול ממונך ואם אין אתה רוצה להשבע לא אתן לך כלום. בשבועה דאוריתא נחתינן לנכסיה, כלומר אם אינו רוצה לישבע, בדרבנן לא נחתינן לנכסיה, ולקמן פריך מאי עבדינן ליה ומה הועילו חכמים בתקנתן.
גזל גמור, ובודאי האי גזל גמור לא מדאוריתא היא דהא חרש שוטה וקטן לא בני זכאה נינהו, אלא ודאי מדרבנן היא וא"כ מה איכא בין גזל של דרכי שלום לגזל גמור מדרבנן, ומשני נפקא מינה להוציאו בדיינין, כלומר אם אינו רוצה להחזירו לאבי הקטן דאליבא דר' יוסי דקרי ליה גזל גמור (מ)[נ]חתינן לניכסיה, כלומר ממשכנין אותו עד שיחזיר המציאה, ולרבנן דקרי ליה גזל של דרכי שלום לחודיה לא נחתינן לנכסיו ותעמוד המציאה בידו, ומקשינן אלא מאי כן עבדינן להו כדי שלא יהא כל אחד ואחד רגיל לעבור על תקנת חכמים, שאם לא נעשה בו שום אסור מה הועילו חכמים בתקנתן, משמתינן ליה וכו', שלשים יום הוא זמן ב"ד לכל דבר, ואי לא אתי קמיה ב"ד (שיתודו) [שיתירו] לו שמתא דידיה מנגדינן ליה, כדאמרינן במסכת קידושין בפ"ק דרב מנגיד אמאן דמשהי שמתא דרבנן עליה תלתין יומין ולא אתי למשרא שמתא, ושרינן ליה לשמתיה שאם לא נתיר שמתא דידיה אין לך אונס ודוחק גדול מזה אפילו בגזל דאורייתא, הילכך שרינן ליה ושבקינן ליה לעשות רצונו ויחזיק בגזלנותו שהיא מפני דרכי שלום לחודיה.
ואם המחוייב שבועה הוא חשוד על השבועה הפכינן השבועה למלוה וישבע ויטול, אבל שבועה דרבנן תקנתא היא דמדאוריתא פטור לא קרינא ביה כי הוא זה, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן, כלומר שאם הלוה חשוד על השבועה לא הפכינן שבועה למלוה ושיהיה נשבע ונוטל, אלא לא יפרע לו כלום דאמרינן מזליה גרים ומהדרינן ליה אדינא דאוריתא ויפסיד התובע בלא שום שבועה, דשבועה הבאה על ידי תקנת חכמים בזו לא תקנו חכמים תקנה אחרת לחזק אותה שאם אינו [יכול] לישבע שנהפך אותה לשכנגדו וישבע ויטול לא עבדינן הכי ויפסיד.
ואמר ליה שטרא פריעא היא, כלומר בטענת בריא ולא בטענת שמא, דאי הוה טעין בטענת שמא לא הוינן משביעין אותו, דלא אשכחן בשום מקום שישביעו ב"ד אדם בטענת שמא אלא אותן המנויין במשנתינו, ואלו נשבעין שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא האפוטרופסין ואריסין וכו', ומפרש טעמן במקומן, ואפילו יבא בטענת בריא לאו כל כמיניה לעכב הממון בידו, כיון דשטר מקויים בעדים הילכך אמרינן ליה זיל שלים.
ואי אמר אשתבע לי, כלומר אבל אם יאמר הלווה לא אפרענו עד שישבע לי שלא פרעתיו ואחר כך אפרענו ויהיה קולר השבועה תלוי בצוארו, אמרינן ליה זיל אישתבע ליה ושקול ממונך, ומה בין זה שלא פגם שטרו לפוגם שטרו, דתנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה, כיצד היתה כתובתה אלף זוז והוא אומר התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה הואיל והודה במנה פגמה את שטר כתובתה ולא תפרע את השאר אלא בשבועה דליכא למיס(ר)[מ]ך תו אשטרא דאיכא למימר טפי נמי קבלה, והשתא דאמרינן דמשבעינן ליה נמי אע"פ שלא פגם שטרו אלא שתובע כל חובו מה יפה כחו משאר פוגם שטרו, ומשני התם גבי פוגם שטרו אע"ג דלא טעין ליה השבע אלא פרעתיך אמ' ליה טענינן ליה אנן ואמרינן לבעל השטר השבע וטול, אבל הכא שאינו פוגם אי טעין טעין ואי לא טעין לא טענינן ליה אנן. ואי צורבא מרבנן הוא, כלומר המלוה לא מזדקיקן ליה להשביעו דמחזי דחשדינן שתובעו לשקר, ומגבא נמי לא גבינן ליה שנאמר ללוה זיל שלים, דהא אמר לו לווה למלוה השבע שלא פרעתיך וטול.
גמ' נתתיו לך פטור אף משבועה ומיהוא שבועת היסת איכא. אין צריך לפורעו בעדים ויכול לטעון החזרתי לך, שאע"פ שלא האמנת בי אתה אבל אני האמנתי בך שלא תחזור ותתבעם פעם אחרת ממני (שאין) [שאני] קיימתי בך ותומת ישרים תנחם, כלומר אם לא הייתה צדיק לא הייתה (משליח) [מצליח] במעשיך, על כן לא חשדתיך, ואתה קיימת בי וסלף בוגדים ישדם, כלומר כשאתה רואה שאני צריך לבריות חשדתני שאני רשע וכופר בממון אחרים. ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים תנאי ממון הוא וקיים עד שיביא העדים אין לו לאישתמוטי מלפרוע.
<h2>דף מא:</h2>
כי פרעת לי אל תפרעני אלא באנפי ראובן ושמעון, פרעיה באנפי סהדיה אחריני והמלוה אומר שלא פרעני כלום עדי שקר הם, אמר אביי באפי סהדי אמר ליה דליפרעיה והא פרעיה, דלא נקט דוקא ראובן ושמעון תרי שהדי אחריני כראובן ושמעון חשבינן ליה, רבא אמר למה ליה למימר (ד)[ב]אפי ראובן ושמעון ולא באפי שהדי בסתמא ודאי להכי אמר כי היכי דלא לידחייה, שלא יוכל לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, הילכך כיון דחשיב להכי פסל כל העדים שבעולם לגבי האי סהדותא אלא ראובן ושמעון בלבד, וכשטוען דעידי שקר הם נאמן ואפילו איתנהו קמן ומעידין לא מהימנינן להו וחייב לפרוע שנית, וכן מתפרש בהלכות הרב אלפאסי ז"ל. וצ"ע אי לבתר דפרע ליה פעם שנית אם יכול הלווה לתבוע את המלוה מה שמנה לפניהן לו כדאמרינן בכתובות גבי עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה ואמרינן התם אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאוריתא וכו'.
פרעיה באפי סהדיה דלא תני הלכאתא ואיתניסו, כלומר בבואו עם מעותיו נאנסו המעות מן הלוה, אתא לקמיה דרב נחמן לתבוע חובו פעם אחרת, אמר ליה המלוה אין קבלתי בהדיא למעות ואמינא דלא ליהוי פרעון לי עד דמקיים תנאיי אלא פקדון והייתי שומר חנם עליהם ופטור אני מן האונסין ועדיין חייב לי לשלם חובי, אמר ליה רב נחמן כיון דקא מודית דשקל אינהו מיניה ודאי פרעון הוי, שהרי זה לא מסרם לך בתורת פקדון, ודברים שבלבך אינן דברים, מאי אמרת דהאי פרעון מחוסר קיום התנאי זיל איתינהו לזוזי וקיים תנאו בפני ובפני רב ששת וכו', דאע"ג דאמרינן המלוה את חברו ביישוב לא יחזיר לו במדבר ואם החזיר לו אונסא דאורחא ליהוי על הלווה, לא דמי להכא דהתם מצי למימר המלוה לא אטול אותם מידך במדבר אלא א"כ יהיה אחריות הדרך עליך, שהרי לא היה לך בשום ענין להחזירם לי במקום סכנה, וזה האונס שבא למלוה כמו כן היה בא ללוה אם לא קבלם מידו, הלכך דין הוא דליהוי אחריות הדרך עליו, אבל הכא שאם היה בידו עדים דתאני הלכאתא לא היה כח ביד המלוה להיות מסרב מליטלן מידו, וזה האונס שבא לו עכשיו היה בא עליו נמי בהיותם בידו בתורת פרעון גמור, הילכך אין על הלווה אחריות כלל אע"פ שלא קיים לו תנאו דהא להא אידברו (שהרי) [שהדי] דתני הלכתא אלא שלא לשקר.
ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך וכו', אמר אביי אמאי נסמוך אהני, כלומר מאין אנו יודעין שהלוהו כלל הרי אין הלווה מודה לו כלל אלא מחמת הני סהדי אנו יודעין, הילכך יש לנו להאמינם שפרע את המעות כולם ולא מצינן מן הדין לחיוביה שיפרע פעם שנית.
רבא אמר כל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דאמי, כלומר בזו אנו אומרים הודאת בעל דין יותר ממאה עדים, דכיון דאמר לא לויתי וודאי מודה הוא שלא פרע, ואנן ידעינן בודאי שלוה כדקאמרי סהדי, הילכך על ההלואה נסמוך על העדים דאמרי אוזפיה, ועל הפרעון נסמוך עליה דאמר שלא פרע, וחייב לשלם פעם אחרת, והוא אינו יכול להוציא מידו אחר כך בהעדת עדים אלו מה שמנה לו בפניהם כאן שהוא [הכחיש] אותם ופסלם שהרי אומר הוא שלא לווה כלל ועידי שקר הם.
הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך וכו', רבא אמר כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש אמ' לה ולאו אדעתא הם, הכי נמי העדים הואיל ולא הזקיקם הלווה והמלוה לשום עדות אלא שהיו באותו מעמד לא מתחלה אדעתיהו, כלומר לא נתנו את לבם לזכור העדות אם פרעו, הילכך לא הוחזק הלווה כפרן על כך והוי כמו שלא הזכיר שהיו שם עדים בשעת פרעון ונאמן דהא אין צריך לפורעו בעדים אפילו הלוה לו בפני עדים כ"ש אם לא הלוה לו בפני העדים דנאמן הוא לומר פרעתי, והאי אמ' ליה ולא אדעתיה לאו אלווה קאמר אלא מעדים קאמר הילכך ליכא לאקשויי בהדי הא דאמרינן בגט פשוט דצריך לברור דבריו מי שיאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני, ואי אייתו הנהו סהדי ואמרי לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן, דהתם מיירי דהוא עצמו טוען שהביאם הוא בעצמו שיראו המעשה כדי שיצטרך להם, הילכך אם היו כדבריו לא היו שוכחין המעשה, אבל הכא מיירי שהוא אומר אני פרעתיך בפני פלוני ופלוני שהיו יושבים שם, ואע"פ שלא זמנתי אותם להעיד עליהם ראו הפרעון, הלכך אפשר ששכחו הפרעון ולא הוחזק בזה כפרן במה שאמר תחלה.
<h2>דף מב.</h2>
ולא פרעתיך מאה קבי עפצי דקיימי בשיתא [שיתא] ונפרעת הכל, אמר ליה באותה שעה שאתה אומר שפרעתני לא היה הקב אלא ד' זוזי ונמצא שאתה חייב לי מאתים זוז וזה האומר פרעתים מכל מקום אם לא פרעתיך בעפצים פרעתיך בדבר אחר, אתא לקמיה דרבא חייביה, כלומר הוחזק כפרן כיון שהוא חוזר מדבורו, שמתחלה טען שפרעו בעפצים ועכשיו טוען שפרעו בדבר אחר, והא אמרת כל מילתא דלא רמיא וכו', והא נמי לא רמיא עליה לומר באיזה ענין פרעו כיון שהוא זוכר שבודאי פרעו, הילכך לא נזכר וסבור שכך היה השער ולא הוחזק כפרן, ומשני דתרעא מידכר דכירי אינשי הילכך לא היה לו להיות שוכח בזה הילכך הוחזק כפרן וחייב לפורעו מאתים זוז.
הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך וכו', והא שטרא, כלומר הרי יש (לך) [לי] שטר זה עליך, אמ' לוה ולא פרעתים לך, אינך מודה לי שפרעתיך, אמר ליה המלוה אין פרעתני אלא מצד אחר היית חייב לי מנה על פה ומחמת אותו על פה נתת אותם לי, אבל זה השטר לא נפרעתי כלל, איתרע שטרא, הואיל ומודה שפרעו איתרע שטרא ולא יפרע אפילו בשבועה, אע"פ שכתוב בו נאמנות. ובהלכות הרב אלפאסי מוכח דאיבטיל לגמרי רוצה לומר.
ורב פפא מאי שנא מיהך וכו', לא (אהודי) [אתורי] למיזבן יהבינן ויהבת אמסחת כלומר על השולחן שמוכרין בה הבשר וקבלת זוזך, ואמר ליה המלוה אין המעות שהלויתיך קניתי מהם שורים אך המעות שקבלתי מן הבשר שיטרא נינהו מצד אחר היית חייב לי חוב ישן מזה הרבה [שנים] ובשביל אותו [חוב] נפרעתי, ואמר רב פפא איתרע שטרא, כלומר אינו נאמן עוד לתבוע אותם הכא נמי איתרע שטרא, ומשני דלא דמי, דהתם במעשה השוורים שטוען שנטל אותו מחמת חוב אחר ניכר לכל שצד רמאות הוא, אבל הכא אומר סטראי שרצה להיות נפרע ממנו מחוב ישן שהיה לו עליו על פה שהיה יכול לכפור בו יותר מחוב זה שני שאינו יכול לכפור בו שיש לו שטר בידו מאי בעי. והלכתא איתרע שטרא ולא מצי למימר ליה מאי בעי ואפילו בשבועה לא יפרע ממנו, והני מילי דאיתרע שטרא לגמרי ולא יפרע אפילו בשבועה דוקא כגון דפרעי זוזי באפי שהדי דמשום פרעון יהבינהו נהליה דליכא למימר האי מיגו למימרא לא היו דברים מעולם דליפרעיה, דהא איכא סהדי דודאי דליפרעיה הילכך איתרעי שטרא וכשלא תבע מיניה השטר יש לומר משום שכחא, אי נמי שתבעו ודחה אותו כן אעשה למחר, אי נמי סמך אעדים שפרעו לפניהם שלא יתבע ממנו כלום, אבל פרעיה שלא בפני עדים לא איתרע שטרא דמיגו דיכיל למימר לא נפרעתי כלל, יכול נמי למימר מצד חוב אחר נפרעתי ולא איתרע שטרא לגמרי אלא אמרינן ליה זיל שלים, אי טעין ליה אשתבע לי אמרינן זיל אישתבע ליה כדאמרינן לעיל רב פפא גופיה.
האי מאן דמסיק אחבריה ואמר ליה שטרא פריעא וכו', ואי אית ביה נאמנות אין לנו להשביעו וגבי שלא בשבועה וכדמעשה דאבימי בריה [דר' אבהו] אזל פרעינהו, ואיתיה בכתובות בפ' הכותב אבימי בריה דר' אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד חמא בריה דרבא בר אבוה אזל פרעינהו, אמר להו הבו לי שטרא אמרו ליה סטראי נינהו, אתא לקמיה דר' אבהו אמר ליה אית לך שהדי דפרעתינהו אמר ליה לא, אמר ליה מגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם יכיל לומר סיטראי נינהו.
ההוא לווה דאמר למלוה מהימנת לי כל אימת דאמרת לי לא פרעתיך, תוכל לכופני לפרוע אותך בדיבורך הקל, אזל פרעיה באפי תרי סהדי והיה טוען המלוה שלא פרעו מעולם הא הימניה ויש לו לפרוע בעל כרחו ניהי דהימניה טפי, כלומר ודאי ליכא סהדי באותו פירעון אלא שהלווה יטעון פרעיה והוא יטעון שלא פרעו, יהא נאמן המלוה מן הלווה, אבל יותר מעדים לא האמין אותו ושוב לא יפרענו עוד.
ההוא לווה דאמר ליה למלוה מהימנת לי כבתרי, כלומר אני מקבל דבורך הקל יותר משני עדים, שאם אפילו יהיו לי שנים עדים שפרעתיך בפניהם ואם תטעון שעידי שקר הם שתוכל לכופני לפרוע אותך פעם אחרת, אזל הלוה ופרעיה באפי תלתא, כתלתא לא הימנייה ולא יפרע לו כלום עוד, כי אזלינן בתר רוב דעות הני מילי לענין אומדנא לגבי שומא כדאמרינן במס' ע"ז בהשוכר אמר ליה כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא כדאמרינן בתלתא עד דאמרי' בתלתא כדשיימי בארבעה עד דאמרי ארבעה וכ"ש כדאמרי' בארבעה כיון דנחית לדעות נחית, כלומר שמתחלה ירד למניין שהוא יותר מכדי עדות ודאי אדעות קפיד ובתלתא מהימייניה ובארבעה לאו הימניה ולא יפרע לו כלום.
אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן וכו', כתב אחד מן המחברים אין נשבעין על טענת קטן, והני מילי במציאה שאין בה אלא מפני דרכי שלום, ואינה גזל גמור להוציאה בדיינין כאילו שאמר ר' יוסי, אלא שהלכה כרבנן דפליגי עליה, אבל ירושה ומתנה לא, אלא ב"ד מעמידין לו אפטרופוס ותבע את דינו.
אין נשבעין על טענת חרש וכו', בקטן שיש בו דעת אין נשבעין על טענתו כדאמרינן בגמ' כי יתן איש דהינו גדול ולא קטן וחרש ושוטה ואין בהם דעת. ואין משביעין את הקטן אע"פ שהוא בר דעת וכ"ש שוטה וחרש.
אבל נשבעין לקטן (ולחרש) [ולהקדש], ופריך והא אמרת רישא אין נשבעין לקטן, אמר רב כי אמרינן ברישא דמתני' אין נשבעין על טענת קטן בבא בטענת עצמו דליכא נתינת איש, אבל הכא בגדול הבא בטענת איש דאיכא נתינת איש נשבעין, והאי דקרי קטן דלגביה מיליה דאבוה קטן הוא, וכיון שהוא בא לו בטענת בריא שיש לאביו מנה בידו אין לו כח להעיז פניו לומר לא היו דברים מעולם, דר' אליעזר בן יעקב קתני לה, דלא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז, הילכך לא חשבינן ליה משיב אבדה הוא כשמודה לו במקצת.
ור' אליעזר לית ליה משיב אבדה ופטור, בתמיה והתנן במס' גיטין המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, כלומר מפני שמשיב אבדה הוא ולא פליגי ר' אליעזר, וכסבור האי מקשה דכשאמר מנה לאביך בידי ליכא דתבע ליה מידי אלא מעצמו הודה ומשום הכי קרי ליה משיב אבדה, ומתרץ לעולם אם הוה טעין מעצמו בלא שום תביעת אחרים ליכא מאן דאמר דלא ליהוי משיב אבדה, אלא הכא בגדול הבא בטענת בריא מחמת אביו שטוענו שבודאי צוה לנו אביו שנתבע ממנו או שהיה שם בשעה שהלווה אותו, הילכך כשהוא מודה לו משיב אבדה הוא, דכי היכי דבאביו אינו מעיז בבנו נמי אינו מעיז, והאי דקרי ליה קטן בטענת עצמו לטעמיהו דרבנן קאמר להו דבבנו מעיז.
<h2>דף מב:</h2>
בדרבא קא מיפלגי, כלומר ר' אליעזר ורבנן פליגי אי שיך בבנו זה הטעם שרבא מפרש במלוה עצמו שאומר דהיינו טעמא דלא חשבינן לכל מודה מקצת משיב אבדה משום דמחמת אונס הוא מודה אותו מקצת שמודה שאם היה יכול לכפור היה כופר בכל, אלא שאינו יכול להעיז פניו כנגדו שהמציא לו בשעת הדחק, אבל בשכופר לו הכל אין ספק שאין בדברי המלוה ממש, שאם היה כדבריו לא היה פני הלוה עזים כל כך לכפור בו הילכך פטרו התורה מלישבע כלל, אבל כשמודה לו מקצת גלוי לכל ומפורסם שדברי המלוה אמת היו, ואיפשר שזה הלווה מחמת שאינו יכול לפרעו הוא כופר במקצת הנשאר עד שיזדמן לידו, הילכך אמ' רחמנא רמי שבועה עילויה שיודה לו מקצת מיד לא יטריחנו פעם אחרת לתובעו בדין דשמא יודה לו אם מצאה ידו די השב לו, ופליגי בזה הטעם אי שיך למימר בבן המלוה הבא וטוען אותו בטענת בריא משיב אבדה אי לדר' אליעזר סבר קב ונקי הלכות מעטים וברורים כיון שהוא בא בטענת בריא אינו יכול להעיז בו אע"פ שהוא לא גמל לו חסד והלכך לאו משיב אבדה הוא וישבע ויכפור, ורבנן סברי דיכול להעיז בו הילכך במה שמודה לו חשבינן כמשיב אבדה.
[לשון הרי"ף] בין שניהם ולא בין היורשים, כלומר חשבינן ליה משיב אבידה כשהוא מקצת ליורשיו של המלוה התובע ממנו והילכך אין לנו להשביעו. מה לי הוא מה לי אבוה, כלומר שהוא [בא] בטענת בריא שהוא היה שם בשעה שהלוה לו אביו, או שצוה לו שיתבע ממנו מנה, אמאי אינו רשאי להשביעו הלא אינו משיב אבידה שעל כרחו הוא מודה לו, דכי היכי דמלוה עצמו אינו מעיז ואתיא האי סברא [אליבא] דר' אליעזר בן יעקב.
ושמואל אמר כולה מתני' רבנן היא, דסברי לו הוא דאינו מעיז הא בבנו מעיז ומדלא העיז משיב אבדה הוא ופטור, אע"פ שטוענו גדול הבא בטענת אביו, וסופה דקתני אבל נשבעין לקטן ר"ל בבא ליפרע מנכסי קטן שלא יפרע ממנו אלא בשבועה, כדאמרינן הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה. וא"ת הא תנינא חדא זימנא, הא קמ"ל דכי הכי דאמרינן ביתומים וקטנים דלא יפרע אלא בשבועה הכי [נמי] אמרינן ביתומים גדולים, דגדול נמי במילי דאבוה קטן הוא, ואינו יכול לטעון בטענת בריא, אבי התפיס אותך צררי או שמא פרעך, לפי שהיה אביו מתעסק בעסקו יחיד ולא היה שואל עצה מבניו ולא היה נמי מודיע אותם מי היה מתחייב לו, או מי הלוה אותו ומתי פרע, וכן תניא אביי קשישא יתומין שאמרו וכו'.
להקדש ליפרע מנכסי הקדש, כלומר שאם הלוה כל נכסיו ובא המלוה ליפרע מן ההקדש לא יפרע אלא בשבועה, ואע"פ שהחייב מודה שעדין הוא חייב אותם, דחיישינן שמא קנוניא עשו שניהם, כלומר דשמא זה הלוה פרעו ואומר עכשיו שלא פרעו כדי שיטרוף מן ההקדש כדחיישינן גבי הבא ליפרע מנכסים משועבדין לא יפרע אלא בשבועה משום חשש קנוניא, וכי אמרינן דבהקדש אין אדם עושה קנוניא על ההקדש [הני מילי שכיב מרע] דאין אדם חוטא ולא לו, אבל בבריא חשודין לקנוניא.
בין לשבועה בין לזיבורית כדתנן הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה, וכן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בזיבורית אע"פ שהן גדולים, ועוד אע"פ שדין המלוה ליפרע מן הבינונית בזה לא יפרע אלא מן הזיבורית ובשבועה, וכן הלכתא.
אלו דברים שאין נשבעין עליהם, כלומר אפילו הודה במקצת. וילפינן מקראי דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים ודרשינן כלל ופרט וכלל מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאין גופן ממון, הקדש רעהו כתיב. שומר חנם אינו נשבע, כלומר אם המפקיד חושד אותו אם פשע בה אם לאו אין להשביעו, אלא יהיה נאמן בדבורו, אבל אם היה יכול המפקיד להראות לו בעדים שפשע בה היה משלם לו דכיון שפשע בה בודאי כאילו הזיקו בידים דמי ומיחייב לשלם, ולהכי לא תני שומר חנם אינו משלם. אבל בנושא שכר שדינו לשלם ממקום אחר אע"פ שלא פשע בה כיון שהיה לו לשומרו שמירה מעולה, אבל בגנבה ואבדה מיפטר אף מן התשלומין אע"פ שיש לו עדים בזה כיון שלא פשע ממש.
בפני עצמן נמי לא אמרן, כלומר שאין נשבעין על הקרקעות והדומה להן, הני מדאוריתא אבל מדרבנן משביעין אותו עליהם. דפרע דייק, כלומר הלווה זוכר מה שפורע שאין לו כל כך עסקין רבים כמו שיש למלוה, ועוד שזוכר יום שיוצא מעבדות לחרות, דנפרע לא דייק, אבל המלווה אינו זוכר מרוב עסקו ואע"פ כן הוא נאמן על הלוה כיון שיש שטר בידו ויכול לומר נפרעתי משטר כלום הילכך רמו רבנן שבועה עילויה כי היכי דתידוק, שיתן אל לבו אם נפרע אם לאו, ובשבועה נאמן שאינו יכול כל כך טריד שלא יזכור, אע"ג דאמרי' בעל הבית טריד בפועליו ונשבע השוכר ונוטל, אי נמי אשה שפגמה כתובתה כדין השכיר הוא שנשבעין ונוטלין, ובלא שבועה לא משום דפרע דייק דנפרע לא דייק, הילכך רמו רבנן עליה שבועה כי היכי דנידוק וכדי להפיס דעתו של לווה.
ר' מאיר אומר יש דברים שהן כקרקע ואינן קרקע וכו', מפרש בגמרא דר' מאיר נמי סבר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואין נשבעין עליהן, אלא (בעבדים) [בענבים] העומדין ליבצר קא מיפלגי דר' מאיר סבר כיון דענבים כל יומא ויומא מכחש כחש דין הוא דלחשבנהו כבצורות, ורבנן סברי כל זמן (שהוא) [שהם] מחוברין אע"פ שסופן להיבצר לאותו יום עצמו אין נשבעין עליהם.
אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין, כלומר דבר שבמדה שבפירות או בבגדים, שבמשקל במיני מתכות, שבמניין בדבר הנמכר במנין כגון ביצים ואגוזים, שבמדה כיצד אמר לו בית מלא פירות (מכרתי) [מסרתי] לך והלה השיב איני יודע כמה הפקדתני ולא שלחתי בה יד ומה שהנחת אתה נוטל, פטור משבועה וליכא בה הודאה במקצת הואיל ואינו טוען מדה ולא משקל ולא מניין והוא אינו משיב לא מדה ולא משקל ולא מנין, אבל אם זה טוען בית מלא פירות עד הזיז היינו עד קורת הבית מסרתי, והלה אומר לא היו אלא עד החלון חייב דדבר שבמדה טענו ודבר שבמדה השיבו. וכן הדין במנורה גדולה ולא הזכיר בה משקלה כך וכך, והוא משיב לא כי אלא מנורה קטנה היתה ומה שהנחת אתה נוטל דפטור, אבל אם טענו מנורה שלי עשר ליטרין כל כך היתה עבה, והלה משיבו לא כי אלא דקה הרבה היתה שלא היו בה [אלא] חמש ליטרין חייב שבועה דהא טוענו משקל והוא משיב לו משקל, אבל אם היה טוענו מנורה גבוהה עשר אמות והלה משיב לא הפקדת לי אלא מנורה קטנה של חמש אמות (גבוהה עשר אמות) פטור אע"ג דטוענו מדה דהא מה שטענו לא הודה לו, כלומר דהא אחריתי היא זו מעולם לא היתה גבוהה יותר ממה שהוא היום, אבל אם היתה מנורה העשויה מחליות והוא טוען עשר חליות היו בה והוא משיב לא היו אלא ה' חייב שבועה דהא בחדא מנורה קא מיפלגי.
<h2>דף מג.</h2>
לא שנו דהיכא דטעין בית מלא מסרתי לך דאין נשבעין, דוקא דאמר ליה בית סתם שאין ידוע כמה כורין הוא מחזיק, ואין ביד לשער אותו חשבינן ליה כאלו טוענו מדה, וגם הנתבע משיבו מדה דהא ניכר חסרונה והרי הוא כזה אומר עד הגג וזה אומר עד הזיז דהיינו קורות שהבית נשען עליו.
ורבא אמר וכו', ותרתי מילי קאמר במתני' והכי קאמר אמ' לו בית מלא מסרתי לך ואמר לו היאך עד החלון אעפ"י שזה מודה לו דבר שבמדה, מאחר שלא טענו דבר שבמדה פטור, או אם אמר לו פירות מסרתי לך עד הזיז דטענו במדה ואמר לו אידך מה שהנחתה אתה נוטל, דלא הודה לו דבר שבמדה פטור, דבעינן שהטענה וההודאה יהיה בדבר שבמדה לדברי הכל. ורבא לא פליג אלא בבית זה שאפילו זה אינו דבר שבמדה אע"ג שיש לשער אותה כמה היא מחזיקה, אלא צריך שיוציא מפיו עד מקום פלוני ופלוני שיש בו כמה כורין, והנפקד ישיב לו נמי מדה דהיינו עד החלון שיש בו כך וכך כורין.
מנורה גדולה וכו' פטור, שמן המנורה הגדולה שטענו לא הודה לו כלום, ומן המנורה הקטנה שהודה לו לא טענו כלום, דמנורה גדולה שהיא ארוכה הרבה וגבוהה, ומנורה קטנה שלא היתה גבוהה מעולם אלא אמה או [עשר] אמות תרתי מילי נינהו, בת עשר וכו', ומקשי' מאי שנא זו מזו הרי מה שטענו לא הודה לו מה שהודה לו לא טענו בשני ענינין אלו, ומשני שני מנורה וכו', כלומר לא דמו דמנורה בת עשר ליטרין ומנורה של חמש ליטרין שניהם טוענין במנורה אחת שהוא גבוהה עשר אמות, אלא שזו עבה וכבדה במשקל וזו דקה וקלה במשקל, הילכך יש הודאה במקצת באותה מנורה עצמה, אבל לישנא דפטר במנורה גדולה שני דברים הם זה גבוה וזה נמוך, ואי אפשר לעולם במנורה אחת שאם תחתוך מארכה תפסיד אותה כיון שתחתוך מלמעלה ששם מקום הפתילה והשמן, אבל באיזור ליכא לאיפלוגי בין חתיכא ובין גרידא הלכך לא קתני לה ופטור דמה שטענו לא הודה לו [ומה שהודה לו] לא טענו.
המלוה חברו על המשכון וכו', ואבד ובא המלוה ורוצה לתבוע מן הלווה שיפרע לו מה שנשאר יותר, שלא היה שוה המשכון שרוצה לומר שעל אמונתו הלווהו, הילכך דמשיב לו הלוה שהמשכון היה שוה כשיעור החוב וכיון שנאבד לצורך עצמו נאבד ואין לו עוד תביעה עליו שהרי הוא חייב לשלם בגניבה ואבידה דלא גרע משומר שכר, כיון דתפסי' ליה על חובו פטור משבועה דהא אינו מודה לו כלום, אבל כשמודה לו שלא היה שוה אלא שלשה דינרין נמצא שמודה לו בדינר אחד דהיינו הרביעי שהוא חייב לפרוע וכופר בדינר שלישי הילכך מודה מקצת הטענה הוא ומשלם.
המלוה חברו על המשכון ואבד המשכון וכו', והיכא דמלוה אומר סלע הלויתיך ושקל היה שוה וחייב אתה ליתן לי שקל ולוה אומר סלע הלויתני עליו וחמשה דינרין היה שוה דכל חד תובע לחבריה מאי דיניה, איכא למימר זה נשבע וזה נשבע, זה נשבע שבועת היסת שאין חייב לו כלום וזה נשבע שבועה שאין חייב לו כלום.
סלע הלויתני עליו וכו', השתא מיירי שהלווה תובע את המלוה סלע שרוצה לומר שהמשכון היה שוה כפלים ממה שהלוה לו חייב לשלם לו כיון שלא שמר אותו כהוגן כדין כל שומר שכר, הילכך היכא שכפר לו המלוה הכל שהוא אומר לו לא היה שוה יותר מחובו דהינו סלע פטור משבועה דאוריתא שהרי אינו מודה לו כלום. וא"ת ישבע המלוה על ידי גלגול הא מחויב שבועה שלא נתן עיניו בה לומ' שנגנבה ואכתי ישנה תחת ידו, ומגו דאישתבע שבועה שאינה ברשותו לישתבע כמה שהיתה שוה. מתרץ בבבא מציעא בפ' המפקיד לה ומוקים לה בשיש לה עדים שנגנבה ממנו אי נמי בשמא מיגו שנגנבה, אבל בשמודה לו מלוה ללווה מקצת שאומ' ה' דינרין היה שוה שמודה לו דינר אחד וכופר לו שלשה דינרין כדין כל מודה מקצת וכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין.
מי נשבע מי שהפקדון אצלו וכו', בגמ' מקשה אהיא הוא שואל מי נשבע, דאי האי סופא דסופא שהלווה הוא תובע והמלוה הוא נתבע ומודה לו מקצת פשיטא דהמלוה מי שהפקדון אצלו הוא נשבע, וארישא דסופא נמי לא דהא קתני פטור שהרי אינו מודה לו כלום, ומוקים לה אסופא דרישא שהמלוה הוא תובע והלווה הוא נתבע ומודה לו במקצת שחייב הלווה לישבע במה שהיתה שוה, וקימא לן נמי שהמלוה חייב לישבע שבועה שאינה ברשותו ושלא שלח בה יד, ומשום הכי שואל מי נשבע תחלה הלווה או המלווה, ומשיב דין הוא שישב' המלוה דהיינו מי שהפקדון אצלו תחלה ואחר כך ישבע הלווה שלא היה שוה אלא ג' דינרין, שאם אתה אומר שישבע הלווה תחלה שאינה שוה אלא ג' דינרין שמא יוציא המלוה הפקדון לחוץ ויראה לכל שנשבע לשקר, שהרי אינו שוה שני דינרין דהיינו החצי ונמצא שם שמים מתחלל ונמצא שהלווה חשוד על השבועה ויפסל לעדות ולשבועה מיום זה ואילך. ואם תאמר והכי נמי שלא הביא מי שהפקדון אצלו עדים שנגנבה מאצלו שאינו צריך לישבע שבועה שאינו ברשותו אפילו הכי צריך שישבע שתי שבועות שלא פשע בגנבתה ושלא שלח בה יד לישבע עליה, שאם שלח בה יד נעשה עליה גזלן וקנאה, וכשנאבדה לעצמו נאבדה, ומגו דמשתבע הכי לישתבע נמי כמה היתה שוה, הא לא קשיא דלאו שבועה צריך שהרי אבדו לו מעותיו שהלוה על המשכון והרי הוא אומר שלא היה שוה אלא סלע.
<h2>דף מג:</h2>
כתב הרב ר' יוסף בן מיגש בשק צרור מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו תמיהא לאחד מן המחברים הרב ר' אפרים אב ב"ד בר יצחק ז"ל אמאי קרי ליה מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, הא טעין ליה שק מלא מטכסין הוא והנתבע אומר דילמא מלא סיגין הוה, וקא מודה ליה הנתבע בשק גופיה והוה ליה כטוענו חיטין ושעורים והודה לו בחיטין ועל השעורים אומר איני יודע ובכי הא אמרינן מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם, אי נמי טוענו כדי שמן ושמן ומודה לו בקנקנים ומן השמן אמר איני יודע ודאי הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, הם הכי נמי גבי שק צרור הדין טעין ליה שק ומטכסין והדין מודה לו שק ומטכסין איני יודע ומשלם, דאילו הוה מודה ליה בשק והוה כפר במטכסין ודאי הוה מודה ליה במקצת, והשתא דאמר איני יודע במטקסין מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע הוא, אלא לדעתנו המעוטה לא אמרינן מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע אלא באומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע דהאיך קאמר ליה מנה לי בידך בבירור ואתה יודע דאמרינן האיך נתבע דאמר ליה אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע טענה רעועה היא ובעי למיפטר נפשיה באיני יודע, דהא אילו אמר ליה אין לך בידי אלא חמשים בלבד הוי מחוייב שבועה, ומפני שנסתפק לו הדבר יהיה נשכר הילכך מחויב שבועה שאינו יכול לישבע הוא ומשלם, וכן נמי אילו אמר לו עד אחד איני יודע שאתה חייב לו מנה ואתה יודע שעקר הוא והלה משיב איני יודע מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע הוא, אבל גבי שק צרור דמפקיד גופיה ידע דזה הנפקד לא היה יודע אי הוה מלא מטקסין או לא דהא שק צרור אפקידיה, אמאי נימא ביה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, דהא מפקיד ידע דקושטא קא טעין ואמר איני יודע. וכן נמי מאן דמפקיד גבי חבריה טבעת של זהב וכשהפקידו לו לא שקל לו ולא הפקידו במשקל, ונפקד לא היה יודע משקלו ופשע ונאבדה, מפקיד אומר משקל שני דינרין של זהב ונפקד אומר איני יודע כמה משקלו כי [לא] הפקדתו לי במשקל או יודע אני בו כי פחות משני דינרין היה משקלו, וגם איני יודע אם היה מבפנים נחשת ומחופה למעלה זהב, ואתה בעצמך יודע שאין לי ידיעה בזה, איך נאמר בזה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע דטענתו בריא הוא דקושטא קא טעין דלא ידע, אלא להכי אמרינן גבי שק צרור הרי זה נשבע ונוטל, שכשקבלו זה הנפקד לא שאלו מה שהיה בו אלא לקחו מסתם בפקדון ונסמך על זה שהיה יודע, הילכך זה נשבע וזה נוטל שהרי יודע עיקר הדבר, וזה נמי כשלקחו סתם סמך עליו ועל ידיעתו, והאידנא נמי איתיה מפקיד טבעת לחברו שהזכרנו, ושק (ו)צרור ליכא למימר ביה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון, ובמעות נמי דהא משבעינן ליה תחלה עיקר לנפקד שאינה ברשותו, וכן נמי גבי שומר דמשכון דאלו מודה מפקיד דנפקד לא ידע ואמר ליה נפקד לא ידענא כמה שוה דמשתבע מפקיד ושקיל לבתר דאישתבע הנפקד תחלה שבועה שאינה ברשותו, אבל אי אמר ליה מפקיד יודע אני בעקר שאתה בקי במשכון זה או בפקדון זה ואתה יודע שכך היה שוה והלה משיבו איני יודע אלא מכך לכך והשאר איני יודע בזה הוי מחוייב שאינו יכול לשבע, אבל בשק צרור ובטבעת שהמפקיד יודע שאין לו ידיעה לנפקד בזה משתבע נפקד תחלה שאינה ברשותו והמפקיד נשבע ונוטל.
<h2>דף מד.</h2>
והלכה המלוה את חברו וכו', כתב הרב ר' אפרים ז"ל הא דאמר מרן ז"ל לא שנא משכנו בשעת הלואתו ולא שנא שלא בשעת הלואתו דבתרויהו שומר שכר הוי לא מילתא היא בה דבהדיא אמרי' בהאי פירקא בגמרא ובפ' השוכר במשכנו שלא בשעת הלואתו בין ר' אליעזר ובין ר' עקיבה ואפילו תנא דמתני' דאמר הלוהו על המשכון שומר שכר מודו לר' יצחק דקונה משכון, כלומר לגמרי משמע ואפילו באונסין נמי מחייב עליה ונפלוג ואמרי שומר שכר הוי במשכנו בשעת הלואתו, אלמא לכולהו תנאי איפליגו להו בין משכנו בשעת הלואתו למשכנו שלא בשעת הלואתו, הילכך משכנו בשעת הלואתו דפליגי ולא איפסיקא הלכתא ספיקא היא, והכא דשוי משכון שיעור זוזי ואבד או נגנב אבדו מעותיו, ואי שוי פחות משלם ליה פחתה למלוה, ואי שוה יותר משלם ללוה טופיאנא, ואי באונס אבד ושוי שיעור זוזי כיון דלא פסיקא לן דלא קנה לא משלם ליה כלום, ואי שוי פחות משלם ליה פחתה, ואי שוה יותר משלם מלוה כולו עד כאן.
<h2>דף מד:</h2>
כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, נשבעין בתורה תלתא אינון, והם שבועת השומרין, ומודה מקצת, שבועה הבאה על ידי עד אחד, שבועת השומרים כתיב וכי יתן איש אל רעהו וכו' שבועת י"י תהיה בין שניהם, (ועוד אחת) [ועד אחד] דכתיב לא יקום עד אחד לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה, ומודה מקצת טענה אשר יאמר כי הוא זה, וכתיב שבועת י"י תהיה בין שניהם, ובכולהו הני נשבעין ולא משלמין, והא דאמר בגמרא מנא לן דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ופשיטא ליה מדכתיב ולקח בעליו ולא ישלם, לא אשבועת שומרין קאי, דהא בפירוש כתיב ביה אם לא שלח ידו במלאכת רעהו דמשמע דשבועה גבי שומר הוא, אבל למודה מקצת ועד אחד לא איפשיטא בהדיא גבי מאן דאמר לאישתבועי או גבי תובע וישבע ויטול או גבי נתבע ונשבע ולא משלם, להכי צריך לן למחזי מולקח בעליו ולא ישלם שהוא פסוק מיותר, דלא הוה צריך למיכתביה, דהא בפירוש כתיבא אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, אלמא שבועה גבי שומר הוא למה לי למיכתב ולקח בעליו ולא ישלם, אלא למילף מיניה דהנך כל הנשבעין שבתורה דהיינו מודה במקצת ועד אחד דשבועה גבי נתבע הוא ובכולהו אמרינן מי שעליו לשלם הוא נשבע ומיפטר, וכל שבועת התורה היא בחפץ שנוטל בידו הנתבע ונשבע בו, כלומר בחפץ אני נשבע שאיני חייב לו אלא חמשים וזה הוא מודה במקצת, ושבועה דלא פשע בה, אי נמי שלא שלחתי בה יד בשבועת השומרים, והוסיפו בה חכמים שבועה שלישית וזהו שבועה שאינה ברשותו, ושבועה שאין חייב לו כלום וזהו שבועה הבאה על ידי עד אחד, שהלוה כופר במלוה בכוליה והמלוה מביא עד אחד שאומר שהיה שם בשעה שהלוה אותו.
ואלו נשבעין ונוטלין, ומפרש להו ואזיל, ויש להו טעמא רבא לפי שאין הנתבעין ראויין לישבע וליפטר. השכיר לפי שאין בעל הבית יכול לישבע מחמת שהוא טרוד בפועליו ויש לו לטעות מחמת טרדתו, ומוטב לו שישבע שכיר ויטול משישבע הוא ולא ישלם, שטענתו שהוא טוען בטענתו שפרעו אינה אלא מחמת שכחה. ונגזל ונחבל, מוקים להו בעדים שראוהו שיצא והוציא כלים מוטלין תחת כנפיו, ונחבל נמי שראוהו שנכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול, הילכך תו לא מהימן כיון שגוזל וחובל בשבועה הילכך שכנגדו נשבע ונוטל. ושכנגדו חשוד נמי, סברא הוא דחשוד לא משתבע שהרי נעשה לו כהיתר לישבע בשקר. וחנוני על פינקסו נמי דין הוא דנשבע ונוטל, משום דהא הימניה בעל הבית דיהיב להו לפועלים בסלע מעות, הלכך על כרחו סמכינן על דיבורו של חנוני ונשבע שעשה מצותו ונוטל מבעל הבית, שהרי לא אמר לו שיפרעם בעדים, והפועלין נמי נשבעין ונוטלין מבעל הבית לפי שטענתם שאומרין שלא נטלו כלום מן החנוני היא טענת בריא וטענת בעל הבית היא שמא, שהרי אינו יודע האמת אלא על פי החנוני הוא נוגע בדבר, הילכך דין הוא שישבעו כדי להפיס דעת בעל הבית ויטלו שכרם ממנו.
וכל הנשבעין ונוטלין דקתני במתני' זו ובכל משנה כגון שנים אוחזין בטלית, אע"ג דכי הוו שבועה שתקנו חכמים ואינו מן התורה דיניהם כשבועת התורה, דמנקטו ליה חפצא בידיה כשבועת התורה, ואין בשום משנה בעולם שבועת היסת שנשבע בלא חפץ, שהרי לא נתקנה אלא בדורו של רב נחמן שהיו נמנעין העשירים מלהלות, שהיה העולם הולך אחרי השקר והכזב והיו כופרין הכל, כדי שלא ישביעוהו ב"ד, הילכך תקנו עליהם לישבע, וכדי להפיס דעת בעלי בתים, אי נמי שלא ירגילו עצמן לכפור בכל שהרי כמו כן תהיה השבועה מוטלת עליהם.
השכיר כיצד וכו', קא מפלגי ר' יהודה ורבנן, דר' יהודה סבירא ליה דלעולם לא משבעינן ליה שבועה כעין דאוריתא בנקיטת חפץ, אלא אם הודה במקצת הטענה, כגון דהיכא דאמר ליה תן לי שכרי שיש לי בידך חמשים דינרין, והוא אמר לו התקבלת מהם דינר זהב דשבועה עליה דבעל הבית רמיא כדין תורה משום דהוה ליה מודה מקצת הטענה, ועקרוה חכמים מניה דבעל הבית משום דטריד בפועליו כדאמרינן לקמן ושדיוה אשכיר, אבל היכא דלית ליה לבעל הבית לאישתבועי אלא משבעינן ליה לשכיר, דהא תקנתא כרב נחמן ותקנתא לתקנתא לא עבדינן כמו שפירשנו באידך פירקין דלעיל, דרבנן סברי דהאי שבועה דבעי אישתבועי בעל הבית היכא דהוי מודה מקצתו יהבוה רבנן לשכיר לא שנא מודה מקצת הטענה ולא שנא [אינו] מודה מקצת הטענה משבעינן לשני... שבועת התורה בנקיטת חפץ, ומפורש בבבא מציעא דדוקא כשנפל המחלוקת ביניהם ובאותו ששכרו שבעל הבית אומר פרעתיך וזה אומר לא פרעתיני, ולפי שבעל הבית דרכו להיות שוכח מחמת טרדתו ושכיר לא פשע בעצמו שתבעו בזמנו, הילכך רמו עליה שבועה דשכיר נשבע ונוטל, אבל אם עבר זמנו שפשע שכיר בעצמו שלא תבעו בזמנו אינו נשבע ונוטל, דריעא טענתיה דשכיר כיון ששהה כל כך שכרו, וניכרין דברי אמת אותן של בעל הבית שטוען שכבר פרעו, הילכך נשבע בעל הבית ופטור מלשלם, ודוקא נמי כשהמחלוקת ביניהם אינה אלא בפרעון, אבל אי הוי בקציצת הפירות כגון שהשכיר טוען שתים קצצת לי ובעל הבית אומר לא קצצתי אלא אחד והילך דלאו מודה מקצת הוא כיון דאמר ליה כזה ישבע בעל הבית ויפסיד שכיר דקציצה מדכר דכיר בעל הבית ולא שכחה.
הנגזל כיצד, כלומר כיצד נשבע ונוטל, דאתו עדים שנכנס למשכנו שלא ברשות בשביל חוב, כלומר שזה הגזלן טוען שאינו מתכוין לגזול ממנו דבר אלא מחמת חוב, אבל העדים אינם יודעים אם אמת הוא כדבריו אם לא, ואפילו הכי קרי ליה גזלן לפי שנכנס בביתו שלא ברשות ב"ד, ואמור רבנן אל יכנס אדם בחצר חברו ליטול את שלו שלא ברשות, ואף שליח ב"ד נמי אינו רשאי ליכנס בתוך ביתו דכתיב בחוץ תעמוד והאיש, דהאי והאיש לרבות שליח ב"ד, מיהו גזלן גמור לא הוי דהא בשביל חובו הוא דעביד, הילכך משום גזלנות לא מיפסיל לשבועה אילו היה מודה מקצת הטענה אלא כיון דעדים מעידין שנכנס למשכנו רגלים יש לדבר ותו לא מהימן בשבועה אלא שכנגדו נשבע ונוטל, אבל אם לא היו מעידין אותו ודאי כיון שמודה מקצת הטענה ישבע כדינו, ודוקא שבאו עדים שהוציא כלים תחת כנפיו ולא ידעו מה הן וכמה הן וזה טוען שלא הוציא כלל או שהוציא אחד ולא שנים ובעל הבית אומר אחד מכל בני הבית שהן שומרי הבית טוענין אותו שהוציא משם כך וכך התם הוא דנשבעין ונוטלין, אבל אם לא ראו בשעה שיצא שלא הוציא כלים, אלא שראו אותו שנכנס שם ע"מ שימשכנו ויוציא כלים מן הבית וקודם שיצא משם הלכו להם וטוען בעל הבית עליו שכך וכך כלים הוציא, והעדים אומרים כן שמענו ממנו שעל מנת כן נכנס שם הוא, והוא טוען וכופר בכל, כלומר שנכנס בבית ולא הוציא משם כלום בכי האי גונא אינו נשבע בעל הבית ויטול, אלא לא נשבע לא זה ולא זה ונפטר, דרך העולם לומר דברים של גוזמא ושל יראה להפחיד חברו ואין גומר בלבו לעשות מה שיוציא (בפשתיו) [בשפתיו].
הנחבל כיצד וכו', מפרש בגמרא, ודוקא שצריך להישבע על זה, אבל לא בשבועה לא שקיל, הני מילי כשיוציא חבול במקום שהוא עצמו יכול לעשות כגון בפניו ואיפשר שטענת בעל הבית היא אמת שאומר שלא חבל בו כלל, הילכך צריך לישבע ויטול, אלא בעל הבית אינו נשבע ולא משלם דכרשע הוא נחשב בעיני כל רואיו כיון שהעדים מעידים שנכנס לחצירו שלם, אבל היכא שיצא חבול במקום שאינו יכול ליגע בו בידיו ולא להתחכך בכותל כגון שניכרין נשיכת שיניו בגבו או בין אצילי ידיו דין הוא שיטול (מעל) [מבעל] הבית שלא בשבועה, כיון שיש עדים שנכנס שם שלם וזהו ידיעה בלא ראיה דאמרינן בפירקין דלעיל דכשר בדיני ממונות, ור' יהודה פליג ואמר דהיכא דבאוריתא מחייב שבועה כגון מודה במקצת החבלות התם הוא דעבדי רבנן תקנתא לנגזל ולנחבל, אבל היכא שכופר בכל שאין שבועה מוטלת עליו אלא מדרבנן מיפטר לגמרי ואי' שכנגדו נשבע ונוטל לא החמירו בו כל כך וגם הוא אינו נשבע ולא משלם, חדא דהא אין שבועת היסת כלל במשנה, ועוד דהא חשוד הוא כרשע לעיני הכל ואינו ראוי לאישתבועי, ורבנן סברי כיון שיש עדים מעידין שנכנס שלם לא עביד איניש דחביל איהו גופיהו בעצמו, ובלא שבועה הוה ראוי ליטול אלא שהחמירו עליו שישבע שאמת הוא כדאמר בדבריו שלא יתן פתחון פה לבני העולם.
ושכנגדו חשוד על השבועה וכו', ואפילו שבועת שוא, כלומר לא מיבעיא היכא דחשוד בהנך שהן שבועת העדות ושבועת הפקדון דאית בהו כפירת ממון, אלא אפילו הא דבכפירת דברים בעלמא הוא אינו ראוי עוד לאישתבועי שהרי נעשית לו כהיתר, הילכך נשבע שכנגדו ונוטל, ודוקא בשבועה דמודה במקצת או בשבועה הבאה על ידי עד אחד דמדאוריתא מחוייב שבועה הוא, הילכך הפכינן השבועה אשכנגדו, אבל בשבועה דרבנן כגון שכופר בכל תיקון דרבנן דאע"ג דלא מיתי אפילו חד סהדא שישבע עליו ויפטר, אי הוי חשוד על השבועה אין מהפכין השבועה אשכנגדו, משום דתקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן, ומשום הכי לא פליג ר' יהודה דהא רבנן כותיה סבירא להו בהא ודאי לא ריע טענת הנתבע בהלואה כמו שריע טענת גזלן וחובל הנזכרין למעלה מזה, דהא קימא לן חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ואיפשר שלא הלוהו כלום, ואפילו אם תמצא לומר שהלוהו בעדים שמא פרע לו אחרי כן, דהא קימא לן שהמלוה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים.
<h2>דף מה.</h2>
היה משחק בקוביא ומלוה ברבית, כגון אפילו אבק רבית דלא פסיל אלא מדרבנן, וכל הדומה להם, אפילו הכי מהפכינן שבועה לשכנגדו אע"ג דליכא [ארבעים] בכתפיה.
היו שניהם חשודין וכו' חזרה שבועה למקומה, מוקים לה בגמ' אמסקנא דשמעתא. למקומה אנתבע וכיון שהוא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם, ולא יפסיד תובע במה שגם הוא חשוד כיון שאין השבועה מוטלת עליו מדאוריתא, אבל הנתבע יפסיד כיון שהשבועה מוטלת עליו מדאוריתא ואינו יכול לעשותה יפרע הכל משלם עד פרוטה אחרונה או יביא עדים שפרעו. ור' יוסי פליג ואמר יחלוקו שאם כופר חמשים יש לו עשרים וחמשה דינרין דסברא להו לר' יוסי דכי היכי דדין הנתבע שיפסיד כשאינו יכול לעשותה הם הכי נמי דין הוא שיפסיד התובע כשם שאין יכול לישבע, והלכתא כר' מאיר אע"ג דקימא לן דר' מאיר [ור'] יוסי הלכה כר' יוסי, דהא הלכה רווחת בישראל דמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע דמשלם.
חנוני על פינקסו כיצד, חנוני הוא שמקיפו ומוציא לו כל מה שצריך לו בתורת הלואה עד שמקבץ דבר גדול, ובסוף פורע לו בעל הבית הכל בבת אחת, כיצד אמרינן דנשבע ונוטל משום דריעא טעניה דבעל הבית, לא שיאמר כתוב בפינקסי שהפקדתיך מאתים זוז והלה כופר לו הכל, דבכי האי גונא לא הימנוה רבנן שישבע ויטול, אלא אמרינן פטור מכלום כדין מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום, אלא אמ' לו תן לבני שאני חייב לו סאתים חטים, כלומר כשאשלחנו אליך ולא אמר לו היזהר ממנו שלא תתן לו אלא בעדים ולאחר זמן נפלה כפירה ביניהם, שהחנוני אומר נתתי והבן אומר לא נטלתי ובעל הבית אינו יודע להכחיש לא זה ולא זה ומודה לפועליו שהוא חייב להם זה החוב מעיקרא, אבל אינו יודע עכשיו אם נפרעו אם לאו, הילכך הוא נשבע ונוטל מבעל הבית והן נשבעין ונוטלין מבעל הבית, ואינו יכול לומר בעל הבית למה לא פרעת אותם בעדים, שהרי גם הוא לא נזהר בזה שלא צוה אותו כן ונראה לחנוני מדבריו שהוא היה מאמין בהם הרבה לא [שנא] בבנו דקים ליה בגויה ולא שנא בפועלים דלא קים ליה בגויהו כיון שלא הזהירו על זה, והם נמי נשבעין ונוטלין מבעל הבית שיכולין לומר לו הלא אתה מודה שכך וכך הלוינוך או שעשינו עמך שבוע או חדש ונתחייבת לנו שכרנו, ואינן יכולין לטעון בטענת בריא שנפרענו, א"כ למה נפסיד אנחנו בשביל חנוני השקרן הזה ומה יש לנו לחלוק עמו כי כשהלכנו שם בשליחותך לא רצה לתת לנו, הילכך ריע טענותיה דבעל הבית והן נוטלין ממנו, אלא שמשביעין אנו אותם במעמד החנוני כדי שיתביישו ממנו ויודו, וכיון שנשבע לו מה יכולין יותר לעשות לו הרי יצאו מכל חשד ונתפייס בעל הבית ומשלם.
אמר בן ננס (או) [אין] אלו ואלו באין לידי שבועה, כי דסבר בן ננס כיון שבעל הבית פשע שלא הזהירו לפרעם בעדים וטענת הפועלים חזקה ובריאה כמו שפרשתי, שאינו יכול לישבע הוא בעצמו שפרעם אלא נגרר הוא על טענת החנוני, דין הוא שנקנוס אותו שיפרעם בלא שבועה ולא יתחלל שם שמים על ידו בשביל חסרון דעתו, ואין הלכה כבן ננס (שלא) [אלא] כת"ק דסתם משנה הוא דנשבעין ונוטלין מבעל הבית, אבל בלא שבועה לא כיון שיש הכחשה ביניהם שאלו מכחישין אלו כדי שיוציאו עצמן מן החשד דין הוא שישבע'.
אמר לחנוני תן לי בדינר פירות וכו' ונתן לו את הפירות, כלומר הוציא מן החנות והניחן ברשות הרבים ואחר כך נפל מחלוקת ביניהם בנתינת הדמים, שהלוקח אומר פרעתי וחנוני אומר לא נטלתי ישבע בעל הבית לפי שנעשה חנוני מוציא מחברו שהרי רוצה להוציא מעות מיד בעל הבית הלוקח, ולוקח כבר זכה בפירות כיון שיצא מרשות החנוני, שהרי הם ברשות הרבים ומסירה קונה ברשות הרבים, אי נמי איפשר לומר שהגביהם תחלה, ורישא זו דברי הכל היא ובמונחין ברשות הרבים מיירי, שאם היו עדיין בחנות זה הוה ליה בעל הבית מוציא מחבירו לגמרי ואפילו בשבועה לא יטול, אבל השתא דריעא טענתיה דחנוני כיון שהוציא פירותיו מרשותו, ואין דרך החנוני[ם] להוציא פירותיהן מתחת ידן עד שיפרעו הילכך ניכרין דברי אמת דברי בעל הבית מדברי חנוני, אבל בלא שבועה לא יטול הפירות אע"ג דבריאה טענתיה, לפי שעדיין לא נכנסו הפירות ברשות שלו, ויש ספיקא לרואים אם כדברי זה ויכול לטעון החנוני אי אתה מודה שאפילו הפירות היו שלו מתחלה ואתה טוען שקניתה אותן מידי הילכך ישבע ויטול.
נתן לו את הדינר תחלה וכו', והיו פירות ברשות הרבים, והלוקח טוען שאותו דינר נתן בשביל אלו הפירות נתנו לו, והחנוני טוען לא כי אלא אותו דינר שנתת לי עכשיו בשביל פירות אחרות שהולכת לתוך ביתך קודם שפרעתני שהקפתי אותם לך, ואלו הפירות שברשות הרבים שלי הם שאמכרם לכל מי שארצה, ישבע החנוני ויחזיק בדינר שמודה לו שלוקח מידו, ומשום הכי נשבע החנוני שלא נתן לו בעל הבית זה הדינר אלא בשביל הפירות שלקח כבר בהקפה, לפי שטענתו חזקה שאומ' שאלו הפירות שברשות הרבים עדין לא הכנסת אותם לרשות מיוחדת שלך, והדינר נמי גם הוא בידי, כלומר הכל הוא בידי ואתה קרוי המוציא מחברו ועליך להביא ראיה ואינה בידך, הילכך אישתבע אני להוציא מן החשד הבריות שרואין שהוצאתי הפירות מן החנות, ושמא סוברים כדבריך שמדדתם לך, הילכך להפיס דעתך אשתבע לך ואחזיק בכל.
ר' יהודה אומר כל [ש]הפירות בידו ידו על העליונה, כלומר ר' יהודה אסופא פליג ואומר שגם בסופה ישבע בעל הבית ויטול הפירות שברשות הרבים, שכיון שיצאו מן החנות כאלו נכנסו לרשות בעל הבית דמי שאין [דרך] חנוני להוציא פירותיו מידו עד שיפרע, ואין דרכו למכור בהקפה ובודאי זה הדינר שמודה שנתן לו בעל הבית בשביל אלו הפירות לקחו ולא בעבור הקפה אחרת, ולפי שלפרקים מועטים מוכר בהקפה אינו רוצה לומר זה הלשון אין דרך החנוני למכור פרותיו עד שיפרע מהדמים כדקתני גבי שולחני אבל עיקר טעמן זה הוא.
אמר לשולחני תן בדינר מעות וכו', ונתן לו את המעות כלומר הוציאן מעל שולחנו ונתנן באצטבא שרשות הרבים בוקעין בה אין יושבין עליה ואו באצטבא ועמוד תשעה שרבים מכתפין בה, ואחר כך נפל מחלוקת ביניהם בנתינת הדינר שהלוקח אומר פרעתי ושולחני המוכר אומר לא נטלתי, ישבע בעל הבית לפי שנעשה שולחני מוציא מחברו, לפי שרוצה לומ' להוציא דינר מבעל הבית לוקח הפרוטות והלוקח כבר זכה באלו המעות כיון שיצאו מרשות השולחני שהרי הם ברשות הרבים, ורישא זו דברי הכל היא ובמונחין מעות ברשות הרבים מיירי, שאם היו עדיין בשולחנו של שולחני הוה ליה בעל הבית מוציא מחברו לגמרי ואפילו בשבועה לא יטול, אבל השתא דריע טענתיה דשולחני כיון שהוציאן לרשות הרבים ואין דרך השולחני להוציא פרוטותיו מלפניו עד שיטול דינרו, הילכך ניכרין דברי אמת דברי בעל הבית הלוקח יותר מדברי השולחני אלא בלא שבועה לא יטול הפרוטות אע"ג דברירא ואלימא טענתיה, לפי שעדיין לא הכניס בתוך ביתו או לתוך כיסו ובני רשות הרבים מספקא להו אם כדברי זה ואם כדברי זה, הילכך ישבע להוציא עצמו מן החשד וזכה בפרוטותיו.
נתן לו את הדינר וכו', נתן לו את הדינר תחלה והיו פרוטותיו ברשות הרבים, והלוקח טוען שאותו דינר שנתן לשולחני בשביל שאותן פרוטות שעומדות ברשות הרבים, והחנוני טוען לא כי אלא זה הדינר שנתת לי עכשיו בשביל פרוטות אחרות שהקפתים לך, אבל אלו הפרוטות שעומדות ברשות הרבים שלי הם שאמכור אותם למי שארצה, ישבע חנוני ויחזיק בזה הדינר שמודה שלקח מידו, ומשום הכי נשבע שולחני שלא נתן לו בעל הבית זה הדינר אלא בשביל פרוטות אחרות שכבר מכר לו בהקפה, לפי שטענתו חזקה שאומ' שאלו הפרוטות שברשות הרבים עדין לא נתת אותם לתוך כיסך שלא יהיה לך רשות ליטול אותם ועוד שהדינר נמי בידי הוא, כלומר הכל בידי ואתה נקרא המוציא מחברו ועליך להביא ראיה ואינה בידך, הילכך אישתבע להוציא עצמי מן החשד שרואין שהוציא כבר המעות והפרוטות מעל השולחן שלי שמא סוברים כדבריך שמכרתים לך, הילכך להפיס דעתך אשבע לך ואחזיק בכל.
ר' יהודה אומר אין דרך שולחני להוציא מעותיו מידו עד שיטול דינרו, כלומר ר' [יהודה] אסופא פליג ואמר שאף בסופא ישבע בעל הבית ויטול הפרוטות שברשות הרבים, שכיון שיצאו מעל השולחן של שולחני לא נכנסו לרשות בעל הבית הלוקח דמי, לפי שניכרין דברי בעל הבית שאין דרך שולחני להוציא פרוטותיו ומעותיו עד שיטול איסרו, ואין דרכו למכור פרוטותיו בהקפה ובודאי זה הדינר שמודה שנתן לו בעל הבית בשביל אלו הפרוטות לקחו ולא בעבור ההקפה אחרת, אע"פ שאלו המחלוקות דר' יהודה ורבנן בחנוני ושולחני שניהם שוין, צריכי למיתני תרויהו, לפי שאם אמ' לנו דין הפירות לא ידענו מעצמו דין המעות, לפי שהיה לנו לומר (ליה) [לא] חלקו רבנן על ר' יהודה אלא בדין הפירות בלבד שטענתו של חנוני יפה הוא שאומר בעל הבית נתתים לך והולכתים לתוך ביתיך, לפי שרוצה החנוני (להניק) [להניח] פירותיו בלא מעותיו עד זמן קצוב ולא ירקבו בידו, ולפיכך אמרו רבנן שהיה לו ליפרע בשבועה אלא במעות דלא עבידי דמירקבי אין דרכו להניח האיסר עד שנוטל דינרו, ולפיכך הוצרכנו לידע דין מעות להודיע לנו שרבנן נחלקין בדינן על ר' יהודה, ואלו אמר לנו דין המעות בלבד לא ידענו דין הפירות לדעת ר' יהודה דשמא לא נחלק על רבנן אלא בדין המעות בלבד, לפי שאינן מרקיבין כשישארו בידו, ולפיכך אין הטענת השולחני מכוונת שאמר שנתן את האסר ולא נטל את הדינר והיתה טענת בעל הבית יפה מטענתו של שולחני, והיה לו לבעל הבית ליטול בשבועה, אבל בדין הפירות דעבידי דמרקבי כשישנו בידו לכשיאמר נתתי את הפירות ולא לקחתי דמיהם והוא מודה זה לרבנן שיטול בשבועה לפיכך הוצרכנו לידע דין הפירות.
כשם שאמרו הפוגמת כתובתה וכו', כל הני נשבעין שאמרו למעלה הן נשבעין ונוטלין דמו לאותן ששנינו במסכת כתובות שהן נשבעין ונוטלין, כלומר שיצאו מכלל כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, כגון הפוגמת כתובתה כיצד, אמר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה, הילכך יש לחוש שמא נפרעה יותר ממנה כשם שנפרעה עד מנה, דמשום הכי דין הוא שתשבע שלא נפרעה יותר ממנה וגובה את השאר בכוח השטר. וכן בעד אחד מעידה שהיא פרועה כיון שהעד מכחישה יש לחוש שמא כדבריו וסתם שטר לפירעון עומד, ומשום הכי ישבע להכחישו וגבה כל מה שכתוב בשטרו בכח השטר, ולא אתי עד אחד ודחי שני עדים כיון דברור לן שנשבע שעדין לא נפרע, וכי אמרינן לכל עון ולכל חטאת דאינו קם אבל קם הוא לשבועה ונשבע ולא משלם, דקימא לן מולקח בעליו ולא ישלם, התם מיירי במלוה על פה אבל במלוה בשטר דאלים כותיה דמן הדין הוי גבי בלא שבועה דעדיפי תרי סהדי מחד סהדא, אלא להפיס דעתו של לוה התקינו רבנן דין הוא אחר שנשבע לגביה כוליה.
וכן הבא ליפרע מנכסים משועבדים תקינו רבנן להשבע אע"פ שיש שטר ראיה בידו, משום דחיישינן לקנוניא, כלומר דשמא הכל פרע, ואע"פ שחייב מודה שחייב (הוא חייב) אותם משום קנוניא הודה כדי שיתן לו החצי אחר שיוציא מיד הלקוחות ואחר שהוציא עצמו המלוה מן החשד יגבה מן הלקוחות בכח שטרו.
וכן הבא [ליפרע] מנכסי יתומים אע"פ שיש שטר מקויים בידו תקנו רבנן שישבע, דחיישינן דילמא אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר פרעתיו כולו או חציו, אי נמי הפסדתי ובתר' דסילוק נפשיה מהני גבי מלוה בכח שטרו.
וכן באשה שנפרעת שלא בפניו כגון שגרשה בעלה ממדינת הים או שנתן לה גט על תנאי ע"מ שאם באתי בתוך י"ב חדש וחיישינן שמא צררי התפיסה כשרצה לילך במדינת הים הוציא עצמה מן החשד ותגבה הכל בכח כתובתה מבני בעלה שאינן יתומין.
וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה, מפרש בגמ' וכן היתומים, מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה, לא יפרעו יתומין של מלוה מין היתומין של לוה אלא בשבועה, שבועה שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע, אי נמי שלא אמר לנו אבא, כלומר שלא שמענו ממנו בריא ותו ששטר זה פרוע, ושמא אע"פ שלא צוה אותם שמא סמך על מה שכתוב בפנקס הזכרונות שהוא פרוע אלא שלא מצאו באותה שעה ועל כן לא קרעו ולא החזירו לו, ולפי שלא ישכח כתב במקום אחר שמא יתבעהו עוד דשטרא פריעא הוא, הילכך נשבע שלא מצאו ביני שטרותיהן שום זכר ששטר זה פרוע ואחר כך גובין בכוח שטרם כפי מה שכתוב בו וכו'. יתומים מן היתומין הוא דצריכי לשבועות אלו, אבל אם הוה הלוה קיים אינן [צריכין] לשום שבועה דהשתא אבוהון הוה שקיל מיניה דלוה בלא שבועה ואינהו בעו שבועה ובגמ' מוקים דיתומים מן היתומים נמי דסגי בשלש שבועות וגבו בתר הכי דוקא בשמת מלוה בחיי לוה, אבל מת לוה בחיי מלוה שכבר נתחייב מלוה לישבע שבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה, כלומר שבועה שלא נפרעתי ושבועה אין יורשין יכולין לעשותה אלא כענין אחד צריכין לעשותה שלא אמר לנו אבא וכו', אע"פ כל זה שנשבעין אכתי מספקא לן אם נפרע אביהן אם לאו, הילכך הכא שנתחייב אביהן שבועה שלא נפרעתי והן אינן יכולין לעשותה כמותה אמרינן כי היכי שאם לא היה נשבע אביהן כן לא היה נוטל כלום, אף הם נמי לא יטלו כלום, כיון שאין יכולין לעשותה, והכי אמרינן בהיו שניהן חשודין חזרה שבועה למקומה, כלומר דהוי מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע וכל המחוייב שבועה שאינו יכול להשבע משלם.
ואלו נשבעין שלא בטענה, מפרש בגמרא אטו בשפטני עסקינן שישבע שאין אדם תובעו, ומתרץ הכי קאמר אלו נשבעין שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא, כלומר שאין יכול לומר השותף לחברו בטענת בריא בודאי גנבת לי מן השותפות מאה דינרין או דינר אלא שסבור בלבו שרימה אותו שלא נתן לו חלקו בשוה, וכן נמי בעל הבית אינו יכול לטעון בטענת בריא שלא נתן לו מחצית הפירות שיצאו מן השדה, אלא שאומ' מאומד וממחשבה רעה שחושב עליו, וכן באפטרופוסין מוקים לה בגמ' דכתובות דוקא באפטרופוס שמינוהו ב"ד אבל אפטרופוס שמינהו אבי יתומין אין יכולין להשבע, שהרי אבי מחלפו כל מה שישאר לו מן האפטרופסות והיה בידו למחול שהרי הכל היה שלו.
ואשה הנושאת ונותנת בבית לפני היתומין, ובן הבית שנושא ונותן בבית, כלומר להכניס פועלים ולהוציא לו הוצאות, כלומר שלוקח מנכסי היתומים עשרים דינר או ארבעים ומוציאם מעט מעט, ומתיירא בעל הבית שמא נשא[ר] בידו מהם דינר או שני דינרין שאם לא היה מתעסק במעות של היתומים כלל ואינו יודע במעות שבבית אינו יכול להשביעו, לפי שאין אדם רשאי לקרוא חברו גזלן, וזה בן הבית אם לא היה טורח בעסק הבית באיזה היתרא היה שולח יד בהן להיות נהנה מהן בפרוטה, אלא ודאי מיירי שמתעסק בעסקי הבית וסובר מי שמשביע זה האפטרופוס, והאריס בודאי האריס והאפטרופוס מעכב בידו דינר או יותר ממעותם, לפי שהוא מורה בעצמו [התירא] ואמ' תורא מדיישייה קא אכיל, הילכך אודיענו ואשביענו על זה כדי שיודה לי, אם הודה הודאה זו אמ' לו ומה אתה טוענני כלומר אמור במה גזלתי לך בודאי והוא משיב לו רצוני שתשבע לי אם נטלת כלום משלו מחמת שום הודאה בעולם חייב לישבע לו, דאע"ג דאמרינן מנה לי בידך אין לך בידי דפטור, לא דמי דהתם לא הוה כלל מודה מקצת, אבל הכא מחזי כמודה מקצת שהוא טוענו חוץ מאותו חלק שיש לו בשותפות נטלת יותר מחלקך והוא מודה לו חלקו שלו וכופר לו את העודף, הלכך רמי שבועה עליה כי היכי דמודה בכוליה. וכן האשה שנושאת ונותנת ובן הבית טוען להם בעל דינם יותר ממה שאתם אומרין שנשאר בידכם מן העשרים דינר שהפקדתי בידכם לשכור פועלים הרבה יותר מה מזה שהיה לכם להשאר אלא שאתם מחזיקים בו לסברתכם בחזקת היתר נמצא שיש שם הודאה וכפירה, אבל כשחלקו השותפין והאריסין או האשה ובן הבית החזירו מה שהיו מודים לבעליהם ולא תבען באותו הזמן אינו יכול להשביען דבהאי שעתא דקא תבע מיניהו אינם מודים לו כלום, ואע"ג דתקון רבנן שבועת היסת אע"ג דלא מודו ליה כלום, אבל בכי האי גונא לא תקינו כיון דלא בטענת בריא קא תבע מיניהו נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר חלוקה זו כיון שהיא שבועה דאוריתא שמודה לו במקצת ממה שמלוה אותו אחר החלוקה זו, בין שהיא שבועה דרבנן כגון שבועת היסת יכול לגלגל מה שתובעו בטענת שמא.
והשביעית משמטת את השבועה, כלומר שבועה דמודה מקצת, כיון דבאה מחמת הלואה אתי שביעית ומפקע ליה, וכ"ש שבועת היסת הבאה מחמת הלואה משום דכתיב וזה דבר השמיטה אפילו דיבור דהיינו שבועה משמטת כי היכי דמשמטת גוף ההלואה, אבל בשבועת השותפין שאינה באה מחמת הלואה אין השביעית משמטתא, והכי תני בבריתא נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית, כלומר וחלקו ולא היה יכול להשביעו שבועת השותפין והאריסין ולמוצאי שביעית לוה ממנו והודה לו במקצת, אי נמי שכפר בכולו אחר שנתקנה שבועת היסת מגלגלין עליו שבועת השותפין והאריסין ושבועות אחרות שלא באו מחמת הלואה, אע"פ שהם של תביעת ממון אין שביעית משמטת אותם, דליכא לפרושי דהיינו טענת דהיכא דחלקו דאמרינן דאינו יכול להשביעו משום מחילה ר"ל שכיון שלא תבעם באותה שעה של חלוקה גלי דעתיה שמחל להם מה שהודו עליו מחמת טרחן, דאם כן אמאי כשנתגלגלה לו שבועה ממקום אחר אמאי מגלגלין הרי מחל לו על הכל.
גמרא כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין מנא לן, כלומר דבכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, ופשיטא ליה מדכתיב ולקח בעליו ולא רעהו דשמעת מינה השבועה גבי שומר הוא, אלא ודאי אמודה מקצת בהלואה דכתיב כי הוא זה קאי להשמיענו שנשבע הנתבע שאינו חייב לו אלא חמשים וניפטר, וילפינן נמי מיניה שבועה הבאה על ידי עד אחד דנשבע הנתבע שאינו חייב לו כלום כדי להכחיש העד שמעיד בהלואה ויפטר דכלל גדול אתא לאשמועינן דבכל מקום לא נשבעין ולא משלמין.
תקנות קבועות, כלומר מלשון וקבע את קובעיהם נפש שהוא לשון הסרה רוצה לומר שהסירו השבועה ממי שהוא ראוי דהיינו בעל הבית, דאע"ג דבעלמא כי האי גונא מיפטר לגמרי, כדתנן האומר מנה לי בידך אין לך בידי כלום ואפילו משבועה נמי מיפטר קודם שהתקינו שבועת היסת, אפילו הכי רמיא שבועה על בעל הבית לפי שטענתו של שכיר גלויה ומפורסמת לכל, שהרי ראו שחרש עמו כל היום, וטענתו של בעל הבית שנתן לו שכרו אינה ברורה לכל, הילכך דין הוא שנשבע בעל הבית כדי שלא יצא בפחי נפש בלא כסף ובלא שבועה, ועוד שהוא נשבע להוציא עצמו מן החשד, ואותה שבועה אפכוה רבנן אשכיר דלישבע ולישקול לפי שאין בעל הבית יכול לישבע בבירור למראית העין מחמת שהוא טריד בפועלין ושדיוה אשכיר משום כדי (הא) [חייו] דשכיר שאין לו מה לחיות אם כדבריו כן הוא. וליתן ליה בלא שבועה, כלומר כיון שניכר, שיכול לישבע השכיר יותר מן בעל הבית דהא אמרת דבעל הבית אין טענתו מחמת בריא אלא מחמת שמא ומודה לו ששכרו היה חייב לו קודם שפרעו וטענת השכיר חזקה, ותנן סלע הלויתיך ואינו יודע אם החזרתיו לך אם לאו והאחר יאמר בריא לי שעדין לא פרעתנו חייב, ומשני אין הכי נמי היה לומ' שיטול בלא שבועה, אלא כדי להפיס דעתו של בעל הבית שהוא סבור שאומר בטענת בריא שפרעו הצריכו חכמים שישבע ויטול. אי הכי דבעל הבית טרוד בפועליו הוא אפילו בקציצה, כלומר אם יפול ביניהם מחלוקת בקציצה יהא שכיר נשבע ונוטל, אלמא תנן וכו', המוציא מחברו דהיינו האומן עליו הראיה, ואם אינו יכול להביא ראיה שקיל כדקאמר בעל הבית ולא אמרינן שישבע השכיר ויטול, וא"ת הלא מודה מקצת הוא ואמאי לא ישבע ויש לומר דמיירי בדאמר ליה הילך עסיקינן, וכיון דאמר ליה הילך סלע זה כמאן דתפיס ביה האומן דמי, ומאידך סלע לא מודי ליה ולא מידי, קציצה מידכר דכירי ליה אינשי ולא שייך למימר ביה בעל הבית טריד בפועליו הוא.
<h2>דף מה:</h2>
אי הכי דבעל הבית טריד בפועליו הוא, אפילו עבר זמנו נמי, כלומר למחר אם נפלה מחלוקת ביניהם מן הפרעון יהיה השכיר נשבע ונוטל אלמ' וכו', אינו נשבע ונוטל אלא הדרינן לכללא דדינא המוציא מחברו עליו הראיה, חזקה אין בעל הבית עובר משום בל תלין, (כלומר אע"ג דאינו עובר משום בל תלין) כלומר אע"ג דאינו עובר בבל תגזול דשמא דעתו ליתן לו השכירות ואישטמוטי אישטמיט מיניה עד דהוה ליה זוזי ופרע לו, מ"מ חזקה דלא עבר משום בל תלין הילכך לא תקינו רבנן בכי האי גונא דישבע השכיר ויטול, והא אמרת בעל הבית טריד בפועליו, כלומר ואינו זוכר שנתן ושמא לא נתן וטוען שנתן וישבע השכיר ויטול, ומתרץ הני מילי דאמרינן טריד בפועליו מקמי דמטי זמן חיובא שאינו עובר בבל תלין וכו', על ידי שעסקיו מרובין כלומר שהוא טריד בפועליו ואינו זכור מה שהוא עושה, אע"ג דאמרינן בעלמא דפרע דייק דנפרע לא דייק, התם מיירי בבעל הבית שיש לו עסקים רבים אבל בשכיר שאין לו אלא עסק אחד לחודיה ודאי דייק, והתם נמי בלוה שאין לו עסקים רבים וזוכר כשפורע חובו, אבל הכא שבעל הבית שהוא נתבע שיש לו עסקים רבים ליכא למימר ביה דפרע דייק, ודכותיה תקנו לבעל הבית שאם עבר זמנו אינו נשבע ונוטל דאמרינן רמי אנפשיה ומדכר, ועוד שאין שכיר משהה שכרו הילכך ניכרין דברי אמת יותר מה שאומר בעל הבית מטענת השכיר, הילכך נשבע בעל הבית כדי להפיס דעתו של שכיר להוציא עצמו מן החשד הידוע לאדם ומיפטר.
אם יש לו עדים שתבעו בזמנו, דליכא למימר ביה האי חזקה דאין שכיר משהה שכרו שהרי תבעו בכל כוחו, ואף ליכא למימר דבעל [הבית] כי רמי אנפשיה ומדכר דכיון שנפל לו ספק בזמנו תו לא נפיק מאותו ספק, הילכך אפילו לאחר שנה אלימא טענת השכיר מטענת בעל הבית ונשבע ונוטל, ור' יוסי פליג ואמר דלא אלימו רבנן יתיה אלא אותו יום שלאחר השכירות בלבד, דמיגו דהוה מצי בעל [הבית] למימר חזרתי ופרעתיך לאחר יום או יומים והיה נאמן, דהא ליכא למימר טריד בפועליו, כי אמר נמי באותו יום זמן השכירות פרעתיך נאמן, ות"ק כיון שהוא תולה פריעתו באותו יום שהוא ידוע שיש לו טרדא אינו נאמן לעולם לומר לך פרעתי ושכיר נשבע ונוטל, וקימא לן כר' יוסי. ומשמע מדברי הרב אלפאסי ז"ל שפסק כר' יוסי, משמע שהוא מפרש מה ששנינו בסוף פרק המקבל גבי עבר זמנו אינו נשבע ונוטל דמקשי ולעולם לא פרע ליה, ומשני כנגד אותו יום של תביעה משמע שהוא מפרש הכי דהיינו יום אחר התביעה של זמנו ולא יותר, ומשום הכי פוסק כר' יוסי. ולדברי המפרשים כנגד יום של תביעה כל זמן שבעל הבית יטעון שפרעו בזמנו אפילו לאחר חדש או שנה שכיר נאמן דלא מהימנינן ליה לבעל הבית משום מיגו דאי בעי טעין ואמר בתר כן פרעתיך כן אמר באותו יום פרעתיך יהא נאמן, משום דליכא למהימניה להכי כיון דקימא לן בעל הבית טריד בפועליו שמעת מינה דסוגיא של תלמוד בבלי כת"ק דר' יוסי סבירא ליה.
לא שאנו דשכיר נשבע ונוטל אלא ששכרו בעדים, דלא יכיל למיטען בעל הבית לא שכרתיך מעולם.
<h2>דף מו.</h2>
אומן אומר שתים קצצת לי ובעל הבית אומר לא קצצתי אלא אחת, כלומר ואמר ליה הילך דלא הוי מודה מקצת מי נשבע, כלומר מי אמרינן אפילו בקציצה טריד בפועליו ואינו (שוכר) [זוכר] ונשבע שכיר ונוטל, לא אמרינן בודאי בעל הבית זוכר מה שמתנה בהשכמה דיוצא לשוכרם ונותן אל לבו לזה התניתי דינר ולזה שני דינרין.
שלחו ליה בזה ישבע בעל הבית ויפסיד שכיר אע"ג דאמר ליה הילך וכ"ש היכא דלא אמר ליה הילך דהוי מודה מקצת הטענה ומוטלת השבועה על בעל הבית כדין כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה, כלומר ואי לא מייתי ראיה נמי לא מפסיד אלא הכי קאמר או יביא ראיה ויטול או ישבע בעל הבית ויפסיד, והכי מתרץ בגמרא אמר רב נחמן לצדדין קתני או יביא ראיה ויטול או ישבע בעל הבית ויפסיד, בקציצה ליכא למימר בעל הבית טריד בפועליו דקציצה ודאי מדכר דכירי אינשי.
למשכנו ודילמא לא משכנו מי לא אמר רב נחמן וכו', דעביד איניש דגזים. כלומר אם נכנס לבית למשכנו אמאי תקנו חכמים שהנגזל נשבע ונוטל דמאי רגלים יש לדבר שטענת הנגזל חשוב מן הגזלן, דדילמא לא משכנו, כלומר מי לא אמר רב נחמן וכו' דעביד איניש דגזים, כלומר שאומר גוזמא כדי לאיים ולא עביד, הכא נמי גזים ולא עביד, שאע"פ שנכנס בבית ואמר בפני עדים שיוציא משם כלים דילמא לא משכנו, אימא שראוהו העדים שנכנס לביתו למשכנו ומשכנו, וליחזי מאי משכנו, כלומר הואיל וראוהו העדים שמשכנו מיד יעידו העדים מאי משכנו, כלומר כמה כלים הוציא מן הבית ויטול בלא שבועה, ומשני בטענו כלים וכו', כלומר בטוענו הנגזל שהוציא כלים הניטלין תחת כנפיו, כלומר שאינן גדולים שישאם תחת כנפיו אלא קטנים כגון כסותו והעדים ראו נמי שהוציא כלים תחת כנפיו, אבל לא ידעו מה הוציא אם כלים היו או אבנים היו, ואם תמצא לומר כלים היו ולא ידעו כמה היו ודכוותיהו, כלומר אם תאמר היאך עשו רבנן תקנה שהנגזל נשבע ונוטל על העדת עדים גרועה כגון זה שאין יודעין אם הוציא עפר או דבר [שיש] בו ממש תחת כנפיו, ומאי רגלים יש לדבר ומדבר כדרב [יהודה] כלומר שעל העדת עדים גרועה כגון זה פסק רב יהודה הדין שאם ראו עדים שנכנס לבית חברו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי ובעל הבית אומר שהשאילן לו נאמן בעל הבית על ידי העדת עדים, שאם לא היה העדת העדים שלא ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו היה נאמן לומר לקוחין הם בידי מתוך שהיה יכול לומר לא נכנסתי שם, אלמא דעל ידי העדת עדים גרועה החזיק, ורבנן טענת בעל הבית חשובה וחזקה.
<h2>דף מו:</h2>
ולא אמרן אלא לכשאמר לקוחין הן בידי דאינו נאמן וכו' אלא באיניש דלא צנוע ואמ' הנותן אותם אם היו לקוחין בידו כדבריו אלא רגלים יש לדבר שלא לקחן, אבל אי איניש צנוע הוא היינו אורחיה להטמין, ובלבד בדברים שדרך בני אדם להטמינם כגון יורות וקומקומוסין שהן דבר של גנאי למי שהוא אדם חשוב להוליכן ברשות הרבים, הילכך כשאומר לקוחין הם בידי נאמן. ולא אמרן דאינו נאמן לקוחין דוקא כשבעל הבית טוען שאולין הן בידך וראוהו שהטמין, אבל טעין בעל הבית גנבת אותם לי והוא אומר לקוחין הן בידי נאמן, דריע טענתיה דבעל הבית דלא מחזקינן, אי נמי בגנבי ובכולהו הני דאמרינן נאמן לומר לקוחין הן בידי ואינו נאמן בעל הבית לומר שאולין הן דוקא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר כגון סכיני חמדה או כלי חמדה למי שהוא גרוע ואינו צריך להם לכלים חשובין כאלו שאין בני אדם גדולים מתארחים עמו, הילכך ליכא למיתני בשאלה אלא דודאי הוצרך למכרם וזה השיגה ידו וקנאם מידו.
ועל השערים הנכתבים בהלכות הרב אלפאסי ז"ל שהביא תשובת שאילה דגאון בעסק ההוא גברא דאמר ליה לחבריה אית ליה חד סהדא דאתית לביתאי ופתחת לה ושקלת מיניה טעונא דכיתנא אמר ליה אידך אין פתחתי ושקלי ואת אמרת לי שקליה בחושבנא דאית לך גבאי וכו', והשיב הרב אלפאסי ז"ל על תשובת הגאון וכו', וכתב הרב ר' אפרים על זה תימא רבה תמהינן מיהא היכי אמר מרן ז"ל דהא מילתא דמיא לנסכא, והא איכא בניסכא טענא (מילתא) [מעליתא] וסהדא נמי קא מסהיד דמחטף חטפה ולאו ברשותיה שקלא, ובהא מילתא טעונא דכיתנא ליכא ולא חדא מיניה ומירחק מהדדי כרחוק מזרח ממערב, ואע"ג דאמר אדונינו גאון ז"ל וליכא עליה אלא שבועת היסת ליתיה לטעמיה דגאון ז"ל, בהא ליכא בעולם מאן דמשתבע בלא טענה אלא דתנן במתני' ואלו נשבעין בלא טענה וכו', ומתריצנא אמינא דעתיה דמרן ז"ל עדיפא מיהא טובא, מיהו נהי דקימא לן בכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה מי איכא למאן דאמר בלא טענה ומחייבו שבועה, והא אמרינן בשנים אוחזין בטלית הצד השוה שבהן שעל ידי טענה וכפירה הן באין וכו', והכא כיון דליכא טענה ליכא נמי שבועה, וכיון דליכא שבועה ליכא נמי אין יכול לישבע והפה שאסר וכו', ואפילו שבועת היסת נמי ליכא, אבל מנקט פרתא דלווטתא אית ליה, ושנים דמחייבין אותו ממון דוקא דאסהידו דלאו ברשותיה שקליה, אי נמי דאמר לא היו דברים מעולם וקא מכחישין ליה הילכך לאפוקי מיניה כלל, והלכך כדקאמר אדונינו גאון ז"ל דהא מארי דביתא לא מצי למטען מידי והוא נמי לא מחטף חטף, דמי יימר לא ברשותיה שקל, וכ"ש דכל כסתמא אמרינן לא חציף איניש דההוא דחטף גלי אנפשיה דחציף וכן הלכה למעשה, ומבעי לאיניש לאיזדהורי בהני כללי משום דעביד דאמר ליה לחבריה זיל שקול מביתאי כך וכך ולא עביד איניש דאמר ליה לחבריה חטיף מן ידאי, רבנו אפרים ז"ל.
אפילו שומר של בעל הבית נשבע ונוטל, כלומר אם לא היה בעל הבית וראהו עדים שנכנס כדפרשינן לעיל, בטען השומר כך וכך נטל נשבע השומר ונוטל בעל הבית מה שנשבע השומר, ואפילו אשתו של שומר כי האי גונא דשומרים וכ"ש באשתו של נגזל. שכירו ולקיטו מאי, כלומר ישבע שכך וכך נטל ויטול בעל הבית בשבועתן שהרי לאלו לא מסר שמירת הבית.
טענו הנגזל כסא דכספא לקחת, או שטענו שממון גדול לקח ממנו, מי אמרינן שישבע ויטול כל מה שישבע שלקח ממנו, חזינן אי איניש דאמיד וכו', ואי לא כלומר ואם אינו אמיד לממון כזה שהוא טוען לא מהימנינן ליה בשבועה.
לא שאנו שצריך שבועה אלא דיצא חבול במקום שיכול לחבל בעצמו, דשמא חבל בעצמו וישבע שנאהו של זה טוען שהוא חבל בו הילכך צריך שבועה שהאחר חבל בו, אבל במקום וכו', הואיל ומעידין שנכנס בידו שלם ויצא חבול רגלים יש לדבר שהאחר חבל בו, שהרי הוא אינו יכול לחבל עצמו, ומיירי כשעלתה לו נשיכה מן השינים על גבו או בין אצילי [ידיו] דליכא נמי למיתני דדילמא בכותל נתחכך, ודילמא לאחר אומר שינשכנו, וכשטוען שזה שנתקוטט עמו נשכו בשביל שהוא שונאו ואמאי שקיל בלא שבועה, ומשני בדליכא אחר מהם דרגלים לדבר שזה נשכו הילכך שקיל בלא שבועה.
וליתני נמי שאם חשוד על שבועת ביטוי כגון שנשבע שלא יאכל היום ועבר ואכל, אי נמי שיאכל ולא אכל דשכנגדו נשבע ונוטל, כי קתני שבועה וכו', כלומר קתני שבועה דומיא דהא שבועה שאם היינו משביעין אותו זה שחשוד על השבועה השתא משתבע בשקרא וכו', אבל שבועת ביטוי דכי קא משתבע וכו', דשמא יקיים השבועה לא קתני, אבל מ"מ אם היה חשוד על שבועת ביטוי שכנגדו נשבע ונוטל, תינח כשנשבע אוכל או לא אוכל דהואיל ואיכא למימר קושטא משתבע, אבל היכא שהוא חשוד על השבועה שנשבע אכלתי ולא אכלתי שגם שבועה ותכף דמשתבע שקרא משתבע לכדתנייה, ומשני תניא שבועת שוא וכל דדמי לה, כלומר תנא שבועה שהיא לשעבר.
<h2>דף מז.</h2>
היכי תנן, כלומר דאית תנא דגרסי' חזרה שבועה למקומה דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר יחלוקו, ואית תנא דגרסי' דאפכי ר' מאיר לר' יוסי [ור' יוסי] לר' מאיר, הלכתא מאי אם יחלוקו או תחזור שבועה למקומה.
לסיני חזרה השבועה, דהא שנים חשודין על השבועה חזרה לסיני, כלומר שלא יהא שם שום שבועה ולא שום פירעון מן הדין, אבל אם הוא יודע שחייב לו זה הממון ואינו רוצה לפרעה עמוד בשבועה של סיני, כלומר שיעמוד בכל הגזול, חזרה שבועה למחויב לה, דהיינו אותו שמודה לו מקצת ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. רבותינו שבכל מקום מאי ניהו רב ושמואל, דתנן וכן היתומים וכו', כלומר שאמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, כך נמי היתומים הבאין ליפרע מאחרים לא יפרעו אלא בשבועה, אפילו יש להם שטר, והוינן בה ממאן לא יפרעו אלא בשבועה אלימא מלוה, כלומר יתומי המלוה מיתומי הלוה אלא בשבועה, השתא אבוהון שהיה שקיל בלא שבועה כי מפיק לשטריה ואינהו לא יפרעו אלא בשבועה וכי מגרע גרע מכח אבוהון, והכי קאמר וכן היתומים מן היתומים וכו', כלומר שמתו המלוה והלוה שלא תאמר מלוה הבא ליפרע מיתומי לוה הוא דלא יפרע אלא בשבועה, משום דחסו רבנן על היתומים, אבל הכא דכולהו יתומים נינהו אמאי נימא רבנן דחסו על הני יתמי לוה מיתמי מלוה ולחשוב אותן כאלו הן במקום אבוהון ויפרעו שלא בשבועה, אלא קמ"ל דלא יפרעו אלא בשבועה, ואמרי רב ושמואל עלה לא שאנו דיתומין מיתומין נפרעין בשבועה אלא כשמת מלוה קודם לוה ונמצא דהמלוה מעולם לא נתחייב שבועה, דהא מת קודם הלוה כי מית רישא מלוה ואחר כך מת הלוה יתומי המלוה נפרעין מיתמי לוה בשבועה, אבל אם מת הלוה בחיי המלוה שכבר נתחייב המלוה לבני הלוה שבועה שלא יפרע מן החוב זה ממנו, וזאת השבועה אין יכולין בני מלוה לישבע שהם אינם יודעים אם נפרע אביהם אם לאו, וכיון שאותה השבועה שהיה אבוהון חייב אין יכולין לישבע, אין אדם מוריש ממון שהיה חייב לישבע ולא יכול לגבותו אלא בשבועה ואותה שבועה אין יכולין בניו לעשותה אין אדם מוריש אותה לבניו, אלמא כיון שנתחייב המלוה שבועה מדרבנן דהבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה, שבועה דרבנן היא, וכיון שאינו יכול לישבע שהרי מת ובניו נמי אין יכולין לישבע אותה שבועה יפסידו מלוה ובניו, ואין כאן לא שבועה ולא פירעון, הכא נמי במתני' מתחלה היא מוטלת השבועה על הנתבע שהיה מודה מקצת כיון שהנתבע חשוד על השבועה ואינו יכול לישבע שבועה דרבנן לא יהא שם לא שבועה ולא פירעון ויפסיד וחזרה שבועה לסיני שיענש על שגזל את חברו.
אבל ר' אבא סבר כי אמרינן דמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם, הני מילי כשהוא מחוייב מדאורייתא כגון הנתבע דמודה מקצת שמחוייב שבועה מדאוריתא (כגון) [כיון] שאינו יכול לישבע משלם, אבל במחוייב שבועה דרבנן כגון האי תובע דאפכי רבנן עליה כשכנגדו חשוד על השבועה לא אמרינן ביה מתוך שאינו יכול לישבע מפסיד אלא חזרה שבועה למחוייב שבועה מדאוריתא דהיינו הנתבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ור' אבא לית ליה דשמואל ורב, אלא סבר ר' אבא שאפילו מת לוה בחיי מלוה גבו בני מלוה אע"פ שאינן יכולין לישבע אותה שהיה חייב אביהם לעשות הואיל ואותה לא הויא אלא מדרבנן, אלא יורשי מלוה נשבעין שבועת היורשין דהיינו שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצאנו בין שטרותיו ששטר זה פרוע ונוטלין.
היכי לידייני דייני להאי דינא וכו', נימא ליה זיל שלים כיון שאינו יכול לכפור דהא איכא חד סהדא, וליכא למימר ניהימניה משום מגו דמצי למימר לא חטפי הא ליכא תרי סהדי, ולית לן למעבד אפוקי ממונא אלא על פי שנים. ליפטריה, כלומר ליפטריה לגזלן דלא לישלים ולא לישתבע הואיל וליכא ביה תרי סהדי ומגו דיכיל למימר לא חטפתי כי אמר אין חטפי ודידי חטפי נאמן, הא איכא חד סהדא דחטף מיניה, ותנן כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, והכא כיון דאיכא תרי סהדי ומיגו דיכיל למימר ומסהדי דחטף מיניה לאו כל כמיניה דמהימנינן ליה דאין חטפי ודידי חטפי, ואמרינן ליה זיל שלים הילכך כי איכא חד סהדא ליכא למיפטריה בלא שבועה, לישתבע דהא עד אחד כי אתי לשבועה קא אתי הא קא מודה [ל]דברי העד דחטפה מיניה, וכל אדם שנשבע בהעדת עד כל מה שמעיד הוא נשבע ומכחש העד, וא"ת לישתבע דידיה הוא בהא לית לך רשותא לאשתבועי שהרי העד אינו יודע אם דידיה חטף מיניה או לא והוא אינו נשבע אלא שמעיד העד, א"כ הוי מחוייב שבועה אותו הגזלן דכיון דאלו הוו תמן תרויהו מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ואינו יכול לישבע דהא קא מודה, הילכך משלם כיון דלא מצי לאשתבועי, הכא נמי כששניהם חשודין שאינו יכול לישבע אותו שמוטלת עליו השבועה, דהיינו אותו מודה מקצת משלם.
כוותיה דר' אבא מסתברא, דמחוייב שבועה מדאורייתא שאינו יכול לישבע משלם, בין שניהם כלומר המלוה והלווה ולא בין היורשין של מלוה ולוה, האי טעמ' יורשין היכי דמי אילימא דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך, כלומר שיטעון אני הייתי במעמד וראיתי שאבא הלוה לאביך מנה ואמר ליה אידך חמשים אית ליה בידו כלומר בטענת בריא שלא הלוה אותו אלא חמשים, מה לי הוא ומה לי אבוה, כלומר הואיל והם טוע(מ)[נ]ין שראו ההלואה והיו באותו מעמד להוו במקום אבוהון ואמאי קאמר קרא בהני שלא תהא שבועה בין אלו היורשין והא מודה מקצת ולישתבע כמו שהיה עושה אביו של מודה מקצת, אלא לאו כגון דאמר ליה מנה לאבא בידך ואני ראיתי כשהלוה לך מנה, ואמר ליה אידך מחמשין זוזי ידענא, כלומר זכור אני שהלוה לו חמשים זוזי אבל מחמשין אחריני לא ידענא, כלומר איני זכור אם הלוה אותם אם לאו, ובכי האי גונא אין נשבעין על היורשין, אי אמרת בשלמא דאביו כי האי גונא אם טוען חמשים (חמשים) ידענא בה וחמשין לא ידענא הוה מחייב לשלם חמשים דמודה מקצת ומתוך שאינו יכול לישבע שבועה דאוריתא שאינו חייב אלא חמשים זוזי שהרי אינו יודע בודאי משלם הכל, משום הכי אצטריך קרא למיפטר יורשיו משבועה וממון, אלא אי אמרת דאביו כי האי גונא פטור משבועה וממון דהואיל דאינו יכול לישבע אמרו חזרה שבועה דרב ושמואל וכו', וכי גרע כחן דיתמי מכח אביהן, אלא ודאי אבוהון מתחייב ממון בכי האי גונא דמתוך שאינו יכול לישבע שבועה דאוריתא משלם, והיינו דר' אבא ומשום הכי אצטריך קרא גבי יורשין, ולרב ושמואל דאמרי דכל אדם שמחוייב שבועה ואפילו שבועה דרבנן ואינו יכול לישבע יפסיד התובע דחזרה שבועה לסיני, אלמא לאו מטעמיה דקרא אתו לה, דהא אינהו אמרי דאפילו מחוייב שבועה מדרבנן שאינו יכול לישבע יפסיד הממון, האי קרא דשבועת י"י מאי דרשי ביה מלמד שהשבועה חלה על שניהם, כלומר על הנשבע לשקר או על שמשביעו שלא לצורך.
<h2>דף מז:</h2>
גמ' תניא רבי אומר טורח שבועה זו למה, כלומר הא דבעי רבי הכי טורח שבועה למה, משום דלא פריש זה המקשה משנה זו כמו שפירשנוה במשנה אלא היה סבור שכך פירש המשנה, החנוני נשבע ונוטל מבעל הבית והפועלין נשבעין ונוטלין מחנוני, ולהכי בעי טורח שבועה זו למה של חנוני, כלומר מה הועיל בשבועה זו הואיל והפועלין נשבעין ונוטלין מחנוני, אלא הכי הוו להו למעבד שהפועלים ישבעו ויטלו מחנוני והחנוני יטול מבעל הבית בלא שבועה שהרי ראה שפרעם ובעל הבית לא יפסיד כלום, וא"כ טורח שבועה זו למה, ואמר ליה ר' חייא תנינא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית מפני שיאמר חנוני לבעל הבית אנא שליחותיך עבידי ולא אמרת לי באפי סהדי הב להו, אנא מאי אית לי גבי פועלים הילכך דין הוא שישבע החנוני ויטול מבעל הבית, ופועלין נמי אמרו לבעל הבית אנא עבידתך ואת לא פרעתנו מאי אית לך גבי חנוני, כי היכי דלכספיה מיניה דחנוני אם פרעם ודילמא ממנעו ולא משתבעי ומודו דחנוני פרעם, והוא הדין שחנוני ישבע במעמד פועלים כי היכי דליכסוף מיניה.
שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, האי הכחשה לאו דאחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה, דכל האי גונא אפילו באותה עדות מפקינן ממונא אפומה דכת אומרת מנה, דהא יש בכלל מאתים מנה, ואפילו בזה אומר' מנה שחור וזה אומ' מנה לבן, אלא האי הכחשה כגון הני אמרו בפנינו לוה פלוני ביום פלוני מנה מפלוני והני אמרי עמנו היה זה ביום פלוני, אי נמי כגון עדי חזקה דהני אמרי אכלה ראובן ראשונה שנייה ושלישית והני אמרי אכלה שמעון שנייה ושלישית אעפ"כ בעדות אחרת זו באה בפני עצמה ומעידה וכן שנייה, דבכל חדא וחדא אמרי' הני הוו עדים כשרים עד שיתברר לנו איזו כת הוי פסולה.
ורב חסדא אמר, כלומר הואיל וידעינן דחדא מיניהו סהדי שקרי נינהו לא מכשרינן להו להעיד עד שיתברר לנו איזה מהם כשרה. דכולי עלמא וכו', השתא אתי לפרושי במאי מיפלגי רב הונא ורב חסדא אמ' [דכולי] עלמא שני מלווין ושני לווין, כגון ראובן הלוה מנה ללוי בשטר וחתם בה כת אחת, ושמעון הלוה מנה ליהודה בשטר וחתם בה כת אחרת מאלו שתי כתי העדים שהיו מכחישין זו את זו בעדות אחרת, היינו פלוגתיהו דרב הונא ורב חסדא, דלדעתיה דרב הונא אלו שני השטרות כשרות הן ולדעתיה דרב חסדא פסולות הם.
[לשון הרי"ף] ביעתא בכותחא, כלומר בצים שלא נגמרו הנמצאים במעי אמן אם מותרים הם לערב אותם בכותח שיש בו חלב, דחשבינן להו כאילו יצאו לעולם ומותרין, דלאו כבשר חשבינן להו, או דילמא כיון דמעורות הן בגידין [כבשר] חשבי' ואע"פ שהלכה רווחת היא ומותרין, ולא רצה להורות במקום רב הונא רבו.
מלוה ולוה ושני שטרות, כגון ראובן שהלוה מנה לשמעון בשטר וחתם בה כת אחת, וחזר פעם אחרת והלוה לו חוב קטן ממנו בשטר וחתם בה הכת האחרת, דהכא ודאי מאלו שתי השטרות שיש לראובן על שמעון חד מיניהו שטר פסול הוא, והאחרת כשרה, הילכך יד בעל השטר על התחתונה ואמרינן שאותו השטר שכתוב בו חוב גדול הוא הפסול, משום דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה.
שני מלוין ולוה אחד ושני שטרות, כגון ראובן שהלוה מנה ללוי בשטר וחתם בו כת האחרת, אליבא דרב חסדא ודאי שניהם פסולין, אבל אליבא דרב הונא היינו מתני' דחנוני ופועלים ששניהם מלוין ובעל הבית הוא הלווה ששניהם תובעין אותו, ואמרינן במתני' ששניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית, הכי נמי נשבע ראובן שהכת חתום בשטר שלו היא כשרה ויטול מלוי, וכן נמי ישבע שמעון שהכת שחתומה בשטר שלו כשירה ויטול מלוי, וכיון שאין יכולין לישבע יפסידו.
שני לוין ומלוה אחד ושני שטרות, כגון ראובן שהלוה מנה לשמעון בשטר שחתם בה כת אחת, וגם ראובן הלוה מנה ללוי בשטר שחתם בו כת האחרת, אליבא דרב חסדא ודאי שניהם פסולות דכל אחד ואחד יכול לידחות המלוה ולימא לו שלו היא הפסולה, אבל אליבא דרב הונא מאי דהכא ודאי איכא שטר חד ביד ראובן שהוא פסול, ולא מצי לאשתבועי ששניהם כשרות, מי אמרינן דאזיל שהוא לשמעון ואמרי ליה האיך אתה יכול לגבות משכנו והלא שטר שיש לי בידך על אחת ממנו פסול הוא, הילכך לא גבי מידי עד שיתברר לך איזה מהם כשר, וא"ת מאי שנא תנא לשני מלוין ולוה אחד דאמרינן שניהם נשבעין ונוטלין, ומאי שנא בדוכתא אחריתי דאמרינן דאדם אחד שהיה חייב לשני יוסף בן שמעון ויש ללוה שובר אח' שכתוב בו שטר יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות שניהם פרועין, ולא אמרינן שנשבעין מלוין ונוטלין, יש לומר התם בשני יוסף בן שמעון אם נשבעין ונוטלין מפסיד הלוה בודאי דהא יש לו שובר מאחד מהם, ועוד שהרי יכול לדחותם ולומר בכל אחד ואחד זה השובר שלך הוא שפרעתיך, אבל הכא במתני' בעל הבית לא יכיל למדחי שום אחד מהם, אבל הכא שבשטר אחד חתומין עליו סהדי שקרא שמא המלוה לא הרגיש בעצמו דסהדי שקרי נינהו, ושמא הלוה לוה ממנה הילכך נשבעין ונוטלין. כתב הרב ר' אפרים ז"ל, ומסתברא דאי טעין לוה ואמר לית לך גבאי כלום דהני דבשטרא שיקרא נינהו זיל אשתבע ושקול, דינא הוא דמשתבע ליה אי אתיי בתר הכי לאישתבועי אשטרא דאחרינא אמרינן ליה מה נפשך אי בקושטא קא מסהיד הני ודאי שקרי נינהו, ואפי' בשבועה לית לך, ואי הני סהדי דקושטא אהדר ליה לקמ' מאי דשקלת מיניה ולא גבי אלא חד, והאי דאמ' מרן ז"ל אי אתא מלוה בהדי חד מיניהו גבי מיניה, אלמא מחד הוא גבי (וקרקע) [וקרע] ליה לאידך ומישתבע בהיסת ומיפטר, ומסתברא דהיכא דידעינן אנן דאיכא ביד ראובן שני שטרות על שני לווין בעדות שתי כתי עדים המכחישות זו את זו דכל חד מנייהו מצי מדחי ליה ולא מפקינן מיניהו, ואפילו קרעית לחד מינייהו מצי אמר ליה ההוא דקרעית הוא נינהו דקושטא ודאי דאסהיד בידך הוא דשקרא, ומכל מקום לא דמיא להא דרב הונא, עד כאן.
<h2>דף מח.</h2>
שלחוה קמי דר' אלעזר, להא דרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה, ושלח להו ר' אלעזר שבועה זו מה טיבה, כלומר וכי השבועה שהיה חייב המלוה לבני לוה מי היתה שבועה דאוריתא דנימא בה מתוך שאינו יכול לישבע משלם ודאי שבועה דרבנן היא, ואי הוה אבוהון קיים הוה משתבע ושקיל והשתא דליתיה למלוה ישבעו בני המלוה אותה שבועה שיכולין לישבע, דהיינו שבועת היורשין שלא פקדנו אבא ונוטלין.
<h2>דף מח:</h2>
ניתי מר ניעקריה דרב ושמואל, כלומר כיון דאינה שבועת התורה אלא שבועה דתקנתא דרבנן לא נימא בה כיון שאינו יכול לישבע ליפסיד הבו (לא) דלא תוסיף עלה, כלומר שלא נאמר בשום דבר אחר אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא ביתומין מיתומין דבהכי אמר רב ושמואל, וכדרב פפא דאמר הפוגם שטרו ומת, כגון ראובן שיש לו שטר חוב על שמעון ואמר לו שמעון פרעתיך כל שטרך, וראובן אמר לא פרעת לי אלא המחצה או מקצתה, וכיון דראובן עצמו פוגם שטרו לא יפרע מן השאר אלא בשבועה, ואם ראובן מת ולא הספיק לישבע עד שמת לא אמרינן בהא אין אדם מוריש שבועה לבניו, אלא יורשי ראובן נשבעין שבועת היורשין דהיינו לא פקדנו אבא ונוטלין, והיינו הבו דלא לוסיף עלה.
ההוא דשכיב ושבק אחא, כלומר ההוא מלוה דשכיב ושבק אחא וכבר מת הלוה בחיי המלוה ונתחייב לבני לוה שבועה, ואחר כך מת המלוה בלא בנים ושבק אחא, הא נמי הבו דלא לוסיף עליה הוא דרב ושמואל לא אמרינן אין [אדם] מוריש שבועה לבניו, אבל אדם מוריש שבועה לאחיו ונשבע אותו אח ונוטל מבני לוה, אמר ליה רבא וכו', מפורש בהלכות הרב אלפאסי ז"ל.
האי שטרא דיתמי, כלומר אם מת הלוה בחיי המלוה ונתחייב המלוה לבני לוה שבועה ואחר כך מת המלוה, ויש להם לבני המלוה שטר חוב על בני לוה, לא קרעינן ליה דילמא סבירא כר' אלעזר דאמר נשבעין שבועת היורשין ונוטלין, ואי קרעינן לשטריהו לא יכליתו למשבע שבועת היורשין ושיגבו הממון, ולא מיגבי ביה לכתחלה דדילמא סבירא לן כרב ושמואל וכו'.
גמ' ואלו נשבעין שלא בטענה אחרת, שלא בטענת בריא שיאמר לו בודאי אני יודע שלא נתתה לי כל חלקי מן השותפות, אלא אפילו בטענת שמא יאמר לו סבור אני שמא יש לי בידך ממון משלי, כלומר כשיעור שתי כסף דבפחות מכאן לא תקנו רבנן דלא מחמרי בהו בתרי חומרי, כלומר בטענת שמא ובפחות משתי כסף, בן הבית שאמרו שנשבע אפילו בטענת שמא לא שנכנס ויוצא ברגליו ושיאמר לו סבור אני שגנבת לי שתי כסף דאחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן, אלא מכניס לו פועלים, כלומר שנותן בידו מנה או מאתים לשכור לו פועלים דכל יום ויום וכשישאלו כמה נשארו לו מן המעות בידך יאמר לו דינר ויאמר לו בעל הבית סבור אני שיותר ויותר נשאר בידך מהם, ומאי שנא הני, כלומר מאי טעמא יכול להשביע הני אפילו בטענת שמא, משום דמורו, כלומר דמורו ואומ' תורא מדיישיה קא אכיל, הילכך חשדינן להו דבשביל טורח עכבו בידם הממון של בעל הבית, והוא שיש ביניהם כפירת (טעם) [טענה] שתי כסף, כלומר שיטעון חברו אין לו חלק עמך אלא כך וכך, והשני שחושד אותו אומר לו סבור אני שמא יותר ויותר משתי כסף יש לחלוק עוד שיגיע לחלקו שתי כסף, עוד דדמי למודה מקצת והוי האי שבועה כעין שבועה דאוריתא אבל אם אינו חושדו אלא בפחות משתי כסף אינו נשבע, כרב דהא דבעינן שיכפור לשתי כסף כלומר דמכפירה לחודה בעינן שתי כסף נמצא שצריך שיטעננו יותר משתי כסף ויודה לו מקצת ויכפור לו שתי כסף, ש"מ כדרב סבירא לן דאי כשמואל אפילו לא יטעננו אלא שתי כסף לחודיהו דהיינו שתי מעין ויודה לו אחד מהן משתבע, הכא נמי הוה משתבע אפילו בכפירה של מעה.
חלקו השותפין והאריסין וכו', מפורש במשנה, והוא הדין לשאר שאם חלקו אינו יכול להשביעו ומאותו לגלגל טעם עצמו שכיון שכבר חלקו שוב אינו קרוי מודה מקצת.
מהו לגלגל בשבועה דרבנן, כלומר אם אדם חייב לחבירו שבועה דרבנן מהו לגלגל על אותה שבועה כזו שהוא בטענת שמא אחר שחלקו או לא, מי אמרינן הא דקימא לן דגלגול שבועה מדאוריתא מן ואמרה האשה אמן אמן, ודרשי מרבוי אמן אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן שלא (שבייתא) [שטיתי ארוסה] ונשואה, הני מילי היכא דמחוייב שבועה דאורייתא, אבל בשבועה [דרבנן] לא מגלגלין כיון דאינה כל כך חמורה, או דילמא כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תיקון, ואסיקנא דמגלגלין אפילו בדרבנן.
<h2>דף מט.</h2>
לכל מגלגלין שבועה חוץ משכיר, כלומר דנשבעין ונוטלין אין מגלגלין עליו שבועה ממקום אחר הואיל ואותה [שבועה] על בעל הבית הוה רמיא, וכשנשבע השכיר אינו אלא תקנתא דרבנן הילכך לא מגלגלין עליה שבועה אחרת דאין זו תקנתו אלא קלקלתו. לכל אין מקילין, כלומר אלא ודאי מגלגלין חוץ משכיר דמקילין עליה ואין מגלגלין עליו שבועה מעסק [אחר] על שבועה זו, איכא בינייהו לפתוח לו, כלומר אם אין לו דעת לאותו שמשביעו לומר לו השבע לי על עסק פלוני או על שתוף מזמן פלוני או בית דין יזכרוהו ויאמרו לו אם היה לך מעולם עסק אחר עמו גלגל עליו אותו על השבועה זו או דילמא אין פותחין לו, בהא פליגי דלמאן דאמר לכל מגלגלין סבר ב"ד פותחין לו ואומרין לו אם היה לך עסק אחר עמו וגלגל על שבועתו, ולמאן דאמר לכל אין מקילין, כלומר אין ב"ד פותחין שיגלגל עליו שבועה ממקום אחר, אבל אם בעל דין טוענו מעצמו שיגלגל עליו שבועה אחרת מגלגלין ואין מקילין עליו, והלכתא כרב הונא דהוא רביה דרב חסדא.
[לשון הרי"ף] מאי טעמא תחת אישך אמ' רחמנא פרט לשומרת יבם שלא זנתה תחת בעלה דהא מית ליה בעלה ויבם נמי אינו נקרא בעל הבית, אלא דקני לה כשהיא ארוסה וקא משקי לה כשהיא נשואה וכו', כלומר וכגון שבא עליה ארוס בבית אביה שקדמה שכיבת בעל לבועל, ונקה האיש מעון כלומר שלא בא עליה אחר שנאסרה עליו בסתירה זו, אלא לאו על ידי גלגול, כלומר שקינא לה כשהיא נשואה ונסתרה ומגלגל עליה שבועה שלא ארוסה אע"פ שלא היו ראוין לשבועה בפני עצמה שהרי לא קנא לה, והוא הדין דמצי לאוקמוה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה דלא מצי לאקשויי הא דכתיב מבלעדי אישך מי שקדמה וכו', אלא דלא שכיחא דלא בעי לאוקומה לקרא בדוחקה. שבועה האמורה בפנים, כגון סוטה שהכהן משביעה בעזרה, שבועה האמורה בחוץ כגון שבועת השומרין דכתיב שבועת י"י תהיה בין שניהם, ובסוטה אשכחן שאסרה הכתוב לבעלה מחמת זה הספק כאלו היתה טמאה בודאי אף בשבועה האמורה בחוץ דין הוא שנעשה שבועת ספק כגון אלו דמתני' דנשבע שלא בטענת בריא, אבל בטענת שמא כאלו היתה ודאי יכול לגלגל עליה אם יתחייב לישבע משום שבועת השותפין והאריסין יגלגל עליה שבועת שותפות אחרת שחלקו ולא תבעו, אע"פ שאינו יכול להשביעו בפני עצמו דהא חלקו, אפילו הכי יגלגל אותה עכשיו בשבועה זו. הקורא לחברו עבד יהא בנידוי, שכשהוא קורא אותו עבד מעיד עליו שהוא בארור כנען ובמדה שמודד מודדין לו. אשכחן ודאי, כלומר שמגלגלין על שבועת וודאי, שמגלגלין מה שאין ראוי לישבע עליו כגון קרקעות או שלא הודה לו במקצת שאינו [יכול להשביע] יש להשביעו, ספק מנא לן, כלומר כשנתחייב שבועה מחמת ספק, כגון שבועת השותפין והאריסין ובן שחלקו דתנן בשבועות שמשביעין אותו אפילו שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא, היכא דלא חלקו, דהיכא דחלקו אינו יכול להשביען בפני עצמן כדתנן חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביע ואם נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל, אלמא שבועת ספק נמי מגלגלין, מנא לן אי מק"ו לא דמי דסוטה כל שבועתה ספק וגלגולה נמי ספק, אבל ממון דעיקר שבועתו אינה אלא בטענת ודאי דכתיב כי יתן איש, ושבועת השותפין תקנתא דרבנן היא משום דמורו בה היתירא כדאמרינן התם, וכיון דעיקר שבועת ממון ליתא אלא בטענת ודאי גלגול בידיה טענת ודאי ולא טענת ספק. עד היכן גלגול, כוחו של גלגול לגלגל עליו דבר שאין נשבעין עליו, ומשני דאמ' ליה עבדי אתה, כלומר אפילו זו מגלגל עליו אם יתחייב לו שבועה ממקום אחר, ומקשי' ליה ההוא נמי משמתינן ליה הקורא לחברו עבד כנעני יהא בנידוי, כלומר ב"ד מנדין אותו שמזלזל ישראל כל כך ומעיד עליו שהוא בארור כנען, הילכך במדה שמודד מודדין לו, ממזר סופג את הארבעים קנסה מבת מדדנה שהוא מעיד עליו שלוקה אם בא לישא בת ישראל דכתיב לא יבוא ממזר בקהל, רשע יורד עמו לחייו, כלומר לזו אין נזקקין ב"ד, אבל מותר לשנאתו אף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו לפי שהוא מחזיק אותו ברשע, אם היה מצטרך לבריות לא היו מרחמין עליו ונמצא שהוא גורם למעט פרנסתו, ומשני אמר רבה דאמר ליה הישבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי, כלומר אינו רוצה לומר שיהיה עבד כנעני אלא שמכרוהו ב"ד בגניבתו וקמ"ל אפילו טענה זו שנראה שקר לבני אדם שאם היה כדבריו הוה אית ליה קלא ש"מ דשיקרא הוא משביעו, קמ"ל אפילו הכי מצי לגלגל עליו. ובגמרא דקדושין בפ"ק מקשי הא טעמא מעליא הוא ובלא גלגול נמי אי הוה מודה במקצת או היה לו עד אחד היה חייב שבועה, א"כ טענת מטלטלין היא זו שתובעו בלא פעולתו או גרעונו ומאי דיכותא דהא משאר גלגול שבועה, ומתרץ דרבה לטעמיה דאמר עבד עברי גופו קנוי ואינה טענת מטלטלין, ומקשי' אי הכי היינו קרקע וכבר תנינא ליה במתני' דמגלגלין ומאי דיכותא דרב יהודה דרב לאשמועינן דגלגול דעבדי אתה, ומשני מהו דתימא קרקע הוא דעבידי אינשי דמזבני בצנעא ואפשר דזבן ליה ולית ליה קלא, אבל האי אם איתה דזבין נפשיה קלא הוה ליה, וכיון דלית ליה קלא ש"מ דעל חנם הוא משביעו ולא נציית ליה קמ"ל. ירושלמי חד בר נש וכו', וחייב שבועה על תרין דינרין, כלומר שבועת היסת שלא היה לו מודה מהם כלום, אמר ליה הנתבע אי תרין לחודיהו איתבעי מינאי הא טרפין לך, כלומר הילך אותם לך שלא אשבע בשביל תרין דינרין, כלומר הראה עצמו דמשום חסידות היה עושה זה, והוא לא היה רוצה לשלם אותן שהיה מתירא שיגלגל עליו שבועת השותפין והאריסין כדקיימא דמגלגלין עליו אפילו בדרבנן, והיינו דקאמר ליה התובע איני חפץ בתשלומין אלו אלא א"כ תשלם לי ג"כ מה שנשאר בידך משותפות פלו' בזמן פלוני שנשתתפתי עמך ומן אריסות שנעשית לי אריס. ומקשי בהלכות הרב אלפאסי ז"ל האי דינא בהדי גמרא דהמפקיד, ומתרץ דאיכא חלוק בין שבועה דאוריתא לשבועה דרבנן, וחזר בו בסוף ימיו וצוה לתקן הכי, ואנן לא סבירא לן הכי דגלגול שבועה מדאוריתא היא וכל דתיקון רבנן כעין דאוריתא תקון, ואי לאו דמחייבי שבועה דאוריתא כי האי גונא לא הוה מחייב ר' זעירא בשבועה דרבנן הכי, אלא הא מילתא פלוגתא דת"ק ור' יוסי היא, ור' זעירא כת"ק סבירא ליה והלכתא כותיה, דקימא לן פלוגתא דלא איפסיקא הלכתא בהדיא הלכתא כת"ק ולא קשיא ולא מידי. ונשבע ובאו עדים פטור מתשלומין דקולהו בשבועתו ולית הלכתא כותיה.
ארבעה שומרין הן וכו', שומר חנם נשבע, כלומר נשבע שלא פשע. שואל משלם את הכל, כלומר כל הנך דמתני [במתני'] שבר(ון) (נשברה) [שבויה] ומתה וגנבה ואבדה אבל מתה מחמת מלאכה פטור דלאו לאוקומה בכילתא שאילה. נושא שכר (והשומר) [והשוכר] וכו', וכולהו מקרא ילפינן בהשואל בבבא מציעא. והמשנה הזאת כבר שנויה בהשוכר את הפועלים כל כי האי גונא, והאי דהדר ר' ותנייה הכא משום דבעי למתני חיובי ופטורי קרבן שבועה דידהו, תנא ברישא חיובי ופטורי בממון דידהו, לפי שקרבן שבועה בחיובי ופטורי תלוי בכך שאם ישבע על דבר המחויב לו אם הודה ובשבועה פטר עצמו מלשלם נמצא שכפר ממון וחייב קרבן שבועת הפקדון וחומש ואשם, ואם נשבע על שקר על חנם כגון שאילו (לא) הודה (לו) [לא] משלם (ו)אינו חייב קרבן שבועה שלא כפר ממון כדמפרש ואזיל [אמר לשומר חנם וכו'] שאילו (לא) הודה (נמי) לא היה משלם נמצא שאין כאן כפירת ממון.
היכא שורי אמר לו נגנב משביענני ואמר אמן (חייב) והעדים מעידין אותו שגנבו והוא אמר לא גנבתי (והעדים מעידין אותו שגנבו) משלם תשלומי כפל טבחו או מכרו משלם ארבעה וחמשה. ראה עדים שממשמשין ובאין ואמר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי אינו משלם אלא הקרן. אמר לשואל וכו'. הכי פי' אמר לשומר חנם היכן שורי אמר לו אבד משביענני [ואמר אמן והעדים מעידין אותו שאכלו] משלם את הקרן ולא כפל, ואם הודה מעצמו שלא באו עדים משלם קרן וחומש ואשם כדין שבועת [הפקדון] דאינה באה עד שמודה ושב מרשעו ובא להתכפר דכתיב בשבועת גזל הגר בפרשת נשוא והתודו את חטאתם אשר עשו וגו', אמר לו נגנב משביענני וכו', בהדיא ילפינן לה בפ' מרובה בשומר חנם הפוטר עצמו בטענת גנב ובשבועה ובאו עדים משלם כפל דכתיב אם לא ימצא הגנב, אם לא ימצא כמה שאמר אלא שהוא גנב וכו', אבל ארבעה וחמשה לא מיחייב הואיל ובהיתירא אתא לידיה דכתיב בהדיא כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם וגו', הואיל ובאיסורא אבל הכא גבי שומרין דבהיתירא אתא לידיה לא כתיב אלא שנים ישלם וישלם שנים לרעהו, ולהכי לא קתני הכא טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה כדאיתה התם. הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם, כפל לאו דמודה בקנס. [פטור].
אמר לאחד מן השוק וכו', הכא לא (גס כון) [גרסינן] משביענני דהא בלא שבועה [נמי מיחייב כפל שזה גנב ממש הוא ובגנב כתיב ישלם שנים בלא שבועה].
ראה עדים שממשמשין ובאין (דוכתא) [רבותא] אשמעינן דאע"ג דמחמת ביעתותא דעדים (איירי) [אודי] וחייב עצמו בקרן כשאמר גנבתי אפילו הכי מהניא הודאה ונפטר מן הכפל, וכיון דאין כאן כפל פטור אף מן הטביחה שכפר בה ובאו עדים שגנב וטבח ומכר דכל היכא דליכא כפל ליכא חיוב טביחה כדאמרינן התם תשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד' וכיון דכפל ליכא בצר ליה חד.
אמר [ל]שואל וכו', פטור [מקרבן שבועה] שהרי אף כ[ש]נשבע לשקר חייב את עצמו בתשלומין ואין בשבועה [זו] כפירת ממון. חייב שהרי כפר ממון שאילו הודה היה (משלם) מתחייב.
<h2>דף מט:</h2>
מת והוא נשבר וכו' פטור, שאם הודה (לנו) [לא] היה משלם וכן נגנב והוא שאבד, אבד והוא שנגנב פטור שהרי שנה מחובה לחובה ולא כפר ממון בשבועה זו. אמר לו אבד או שנגנב והוא שמת או נשברה וכו' פטור, שזה שנה פטור לחובה והפסיד בשבועתו.
